מסע החיים של לייבה
מים. הלכנו לשם, אבל הבאר הייתה יבשה. סיפרתי ליניב שגם בשכונת מגוריי הייתה באר שבימי הקיץ שימשה לקירור האבטיחים. "בוא נלך לתחנת הרכבת," אמרתי, "אני בטוח שנמצא שם ברזייה." הגענו למתחם התחנה וגילינו מתחם נעול ומסוגר, הרציף והמסילה שכנראה לא זכו לראות רכבת זמן רב נראו שוממים ונטושים. המשכנו הלאה, הפעם לבניין המועצה המקומית ושם מצאנו מים. פגשנו את ראש המועצה, אחיו של חברי מילדות אברהם הוסמן, שקיבל אותנו במאור פנים, ואחרי שהתרעננו והתכבדנו בשתייה חמה, יצאנו למסע בזמן בין רחובותיה ובתיה של העיירה, שם פגשנו בגויה (אשתו של הספר המקומי), שזיהתה אותי מהימים בהם התגוררנו במוֹנִיגוֹטֶס. חזרנו אל בית הכנסת היפהפה שהקים אבי, שעל קירו המזרחי נותרו ציוריו המרהיבים של קרליטוס ריבס. המקום היה מטופח ונותר בתפארתו כבימים ימימה. משם צעדנו אל עבר בית הקברות. גם בית הקברות היה מתוחזק היטב. כל גיבורי ילדותי התכנסו מתחת למצבות האבן הדוממות. עברתי על פני גיבוריי אט-אט, פרט הצטרף לפרט והדמויות שביקרתי הופיעו מול עיניי כמו חיכו לבואי זה שנים. בין הקברים מצאנו את קברו של סבי אברהם ז"ל (אביו של אבי). המשכנו לסייר בין הבתים הישנים ופגשנו אנשים שזכרו אותי ואת בני משפחתי. הייתי על סף דמעות ונוכחותו של יניב לצדי העצימה את המעמד המרגש. התחנה האחרונה שלנו בעיירה הייתה בית ילדותי. הבית עמד על תלו, כמו שעמד תמיד, בית אבן מכונס תחת גג עם דלת כניסה וחלונות. לכאורה כמו .1942- שהשארתי אותו ב לרגע הייתי שוב הילד שגר בו פעם וריח המאפים של אמי עלה באפי. הבטתי כה וכה משתאה אל מול הדלת הסגורה ולא ידעתי את נפשי. בלב פועם ואצבעות רועדות נקשתי על הדלת. אישה זרה פתחה אותה לרווחה והזמינה אותנו להיכנס פנימה ולראות את הבית. אין בפי די מילים כדי לתאר את סערת הנפש שאפפה אותי. מתוך קירות הבית דיברו אליי המסמרים שבמו ידיי קיבעתי, שכן, אבי, שתפקד גם כמוהל העיירה, שמר על ידיו מכל משמר. סיפרתי לאישה, שבבית הזה נולדתי לפני חמישים ושלוש שנים וכאן בעיירה עברו עליי ימי ילדותי. לאורך כל היום יניב צילם עשרות תמונות שאת חלקן שיבצתי בספרי. קרוביי וידידיי שהמתינו לשובי צמאים וסקרנים לשמוע מפי על החוויות שעברתי, נאלצו להסתפק בתמצית מכל זה מפני שהתקשיתי להתבטא. קולי היה סדוק והמילים מיאנו לצאת מגרוני. הייתה זו נסיעה מטלטלת. גם כעת בהעלותי את הדברים הללו על הכתב, אוחזת בי התרגשות רבה. הייתה זו הפעם האחרונה בה ביקרתי בעיירה מוֹנִיגוֹטֶס. עם קֶלַה אשתי השנייה עליה ארחיב ואספר בהמשך. 1984 שבתי לארגנטינה בשנת
64
Made with FlippingBook Learn more on our blog