מסע החיים של לייבה

לידה למדתי גם לבשל ועם הזמן היינו לצוות במטבח ויחד הכנו את כל המטעמים. היו מטעמים ואמפנאדס. ריבות התותים, התפוזים matambre, שהחבר'ה הזמינו מראש למפגשים, כמו רגל קרושה והמשמש שרקחנו יחד, נודעו בטעמן המשובח בקרב הילדים, הנכדים והחברים, והיו נחטפות בכל ביקור בביתנו. לא פעם היו המלפפונים החמוצים שכבשנו נאכלים בתאווה עוד לפני שסיימו את שלב ההחמצה. את המסורת המשפחתית של טקס ה"קוֹפִיטָה" (משקה חריף עם נשנוש ליד) ליוו פעמים סנדוויצים מופלאים שקֶלַה הייתה מכינה מלחם לבן מרובע ומיוחד, ‒ SANDWICH DE MIGA רבות שעליו הייתה מורחת מיונז תוצרת עצמית עם שינקן ואנשובי. נסענו תכופות לתל-אביב לשמוע קונצרטים, הלכנו לתיאטרון ולהרצאות למרות בעיות שמיעה קשות של קֶלַה, שהלכו והתגברו בשנים האחרונות. לא ויתרנו על הנאות אלה וידעתי עד כמה היה לה קשה. טיילנו יחד בארץ ובחו"ל. ביקרנו בסנטה פה אצל נורית בתה הבכורה של קֶלַה, בילינו איתה ועם מרק, חברה לחיים ועם ילדיה אוריאן ואילן. בארץ בילינו תכופות עם אילנה (בתה השניה של קֶלַה) ואלי, וכמובן עם נכדותיה של קֶלַה אביב ודורין. השנה האחרונה בחייה הייתה קשה לכולנו. קֶלַה חלתה בלוקמיה. מחלתה החמירה בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". בית החולים באשקלון שימש כבית-חולים צבאי והתמלא בחיילים, לכן נאלצנו לעבור לאזור המרכז, לבית החולים בילינסון בו אושפזה וטופלה לעתים תכופות. הניתוק שלנו מהבית לא היה פשוט כלל, אך עשינו כל שביכולתנו על מנת להקל על מצבה. עם סיום המלחמה שבנו לביתנו באשקלון. קֶלַה המשיכה להיאבק במחלתה במשך כשנה עד לפטירתה . האבדה הייתה קשה מאד. 2014 בינואר 15- ב שוב מצאתי את עצמי מתמודד עם תחושת אבל ארוכה וכואבת. הבית המלא במנחמים בימי השבעה התרוקן זה מכבר. תחושת הבדידות חלחלה שוב אל חיי והשאלות על העתיד הצפוי לי החלו לנקר בראשי. בחודשים הראשונים אחרי לכתה של קֶלַה, חשבתי על מקורות הכוח שלי, אותם המקורות שנמצאים לצדי כל העת. , לאחר התייעצות עם משפחתי הקרובה החלטתי לעזוב את אשקלון. אחרי חמישים שנים 2015 ביולי בהן גרתי בעיר זו, עברתי לדיור מוגן במרכז הארץ ליד ילדיי. רכשתי מעגל חברים חדשים ואני פעיל בכל הנעשה במתחם בו אני גר. אני מוצא עניין ושמחה בכל פעילותי ומוקף במשפחתי האוהבת, ילדיי ונכדיי המקנים שמחה ואהבה רבה לחיי.

70