סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

אותו, "שלום גדעון!" והוא היה נאלץ לתקן, "אני לא גדעון."

1969- מספר שנים מאוחר יותר נרשם ליאון כחולה וב התחיל לקבל פיצוי חודשי על אולקוס ועצבים כתוצאה משנות המלחמה. בין היתר התבקש לענות על סדרת שאלות מהן זכורה לי אחת במיוחד, "אם התמונה תלויה עקום, האם זה יפריע לך?" - הוא השיב, "ודאי". לאחר מכן חזר הביתה, סיפר לי על כך ואמר, "בוודאי שיפריע לי, ואני תיכף איישר אותה." לעומתו, אני המתנתי שנים ארוכות מבלי לבקש פיצויים; שום מחיר שהגרמנים היו משלמים לא יכול היה לפצות אותי על אובדן 1987 הוריי ועל כל מה שהפסדתי. עמדתי בהחלטתי זו עד שנת כאשר ליאון הפסיק לעבוד ונוכחתי לדעת שמביטוח לאומי בלבד לא נוכל להתקיים, ואז אמרתי, אין לי ברירה. אני מוכרחה למחול על גאוותי, להוריד את הראש ולבקש פיצויים. כך בנינו את עצמנו בארץ החדשה עקב בצד אגודל. התקיימנו בצמצום רב. ליאון נהג לנסוע לשוק הכרמל ולשוק גבעת-עלייה ביפו בסוף כל יום, כדי לקנות מצרכי מזון בחצי המחיר, לקראת שעת הסגירה. לעתים אף הלך לשם רגלית כדי לחסוך עלות הנסיעה. בהדרגה למדנו את השפה החדשה. נהגנו לקנות עיתון בעברית קלה ומנוקדת וכך להרחיב את אוצר המילים שלנו. עבדנו בבית יחד בתפירה; ליאון היה יוצא להביא את העבודה (בד גזור) ועורך את הקניות לבית. הוא היה פעיל ממני בהרבה: מדי בוקר בחמש היה צועד לחוף הים, שם היה מתעמל ושוחה מעט, ובשבע כבר נמצא חזרה בבית והתחיל לעבוד. אני הכנתי כיסים והוא תפר מכנסיים. כשהיה מסיים לתפור היה לוקח הכול באוטובוס חזרה למגהצה, סמוך לבית רומנו. כשהחבילה הייתה כבדה מדי היה מגיע סַבָּל, מביא עבודה ולוקח את המוכן. בשעות הפנאי אהבנו ליאון ואני להאזין לשירים ישראלים ברדיו, שכן כבר הבנו את השפה. הרבינו ללכת לסרטים בבתי הקולנוע המקומיים, נגה, צליל ויפאור (לימים אולם אלהמברה). בשנת

61