צבי פלדמן - איש הנגב

צבי פלדמן איש הנגב

כתיבה: כנרת וולף עריכה, סדר, עיצוב כריכה והפקה: חדוה רוקח, איתי בחור צילום כריכה: חזי צפריר

ISBN 978-965-7459-11-9 מסת"ב כל הזכויות שמורות למשפחה © 2010 עומר, ספטמבר

2

צבי פלדמן 2008-1925

3

4

תודות

אנשים רבים תרמו לכתיבת הספר הזה ואנו רוצים להודות לכולם. בראשונה לסלה אמי, אשר צעדה יחד עם צבי במשך שישים ושתיים שנים והיתה שותפה לדרך, תרמה מזיכרונותיה, קראה, העירה, תיקנה והוסיפה, על מנת שהסיפור יהיה מלא. תודה מיוחדת לפרופ' דבורה הכהן, שהיתה שותפה לכל רעיון כתיבת הספר ולכנרת וולף, שכתבה את הפרקים. תודה לרותי קרן מקיבוץ חצרים, שהעמידה לרשותנו את חומרי הארכיון ותצלומיו הנדירים, והיתה נכונה לענות לכל שאלה ולכל בקשה. תודה מיוחדת לעובדיה קלעי ולאיציק דבוש מיד לבנים, שהעמידו לרשותנו חומרים שסייעו לכתיבה. אנו רוצים להודות למיכה טלמון, לזאב זריזי, לאיטקה שקל וליוסי קרוגמן, שהשיחות עימם תרמו והעשירו. תודה לכל מי שסייע בקריאת הפרקים ובהארות התורמות — הילה זריצקי, חדוה טסלר וד"ר ציפי שחורי־רובין, שגם ניקדה את השירים. תודה למשפחות פלדמן, צפריר, דיקלר, ולנכדים; תודה לעמית שהאיר ונענה לכל בקשה. ותודה מיוחדת לחזי, שתרם בעצותיו ותצלומיו והיה שותף אמיתי. ולבסוף, תודה לכל אוהבי צבי שליוו אותי בתהליך ההכנה וההוצאה לאור, והעשירו את תוכנו ומראהו של הספר. רחל צפריר־פלדמן

5

ציוני דרך

— צבי פלדמן נולד בעיר ליז'נסק בפולין. 1925 — היה פעיל בתנועת 'גורדוניה'. 1937 — עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גורש מפולין לסיביר, שם שהה 1939 כשנה וחצי בתנאים קשים. — עלה ארצה בעליית 'ילדי טהרן' ושהה במשק הפועלות ובקיבוץ 1943 אפיקים. — גויס לפלמ"ח במסגרת 'ההכשרות המגויסות' של חברת הנוער. 1946 , זמן קצר אחרי הגיוס השתתף ב'ליל הגשרים'. בפלמ"ח 1946 בקיץ התאחדו 'ילדי טהרן' עם קבוצת צופים ג' . — י' בתשרי, עלה בקבוצה של שלושים חברים להתיישבות בקלטה־ 1946 חצרים, במסגרת עליית אחת־עשרה הנקודות בנגב. בחצרים היה גזבר הקיבוץ וייצג את הקיבוץ בוועד יישובי הנגב. — ניהל את נגריית קיבוץ חצרים ששכנה בעיר באר שבע. 1949 1954־ — לקח שנת חופש מהקיבוץ. רחל הבת הבכורה נולדה ביפו. ב 1951 התאומים יצחק ויואב נולדו ביפו. — התקבל לעבוד בסוכנות היהודית בתפקיד מרכז אזור באר שבע. 1952 תפקיד זה כלל קליטה של עלייה ושילובה בהתיישבות בנגב.

6

— הצטרף לעובדי חבל הנגב בבאר שבע בתפקיד סגן מנהל 1964-1952 האזור. הקים את לשכת ההדרכה של הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות בנגב. — ניהל את סניף בנק 'עין חי' בנגב. 1975-1965 — יצחק 'צקי', בנם של צבי וסלה, נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973 בהיותו בן תשע־עשרה. — הקים את המפעלים האזוריים של המושבים , 'אסם הנגב' 1990-1976 ו'עוף הנגב'. — התמנה לסגן מנהל במכון למורשת בן־גוריון בשדה בוקר. 1990 — נבחר להיות יושב ראש יד לבנים בבאר שבע. מילא את תפקידו 1995 בהתנדבות, היה פעיל בתכנון תוכניות לתלמידים, בהנצחת הנופלים ובקיום פעילויות תרבות. — קיבל את אות 'יקיר באר שבע' על פועלו למען העיר. 2002 — פרש מתפקידו כיו"ר יד לבנים עקב מחלה. 2004 , לאחר עשייה ענפה ותרומה משמעותית להתיישבות 2008 באוגוסט 28־ ב בנגב, נפטר צבי לאחר מחלה קשה.

7

תוכן

10 13 31 45 57 81

פתח־דבר

ילדות

סיפורה של סלה

משק הפועלות ואפיקים

חצרים

מפעל הנגב: מושבי העולים

105 113 127 133 145 159

בנק 'עין חי'

יום כיפור

המפעלים האזוריים

להתחיל שוב: מדרשת שדה בוקר, ילדים ונכדים

בית יד לבנים בבאר שבע

סוף־דבר

8

9

פתח־דבר

במהלך השנה הראשונה לאחר מותך התלבטנו כיצד להנציח? איך לזכור? חשוב לנו שמורשתך, סיפור חייך אשר שזור בסיפור הקמת המדינה והתפתחותה יסופר, יעבור מדור לדור מנכדיך לניניך ולבני ניניך. מאותו רגע בו התקבלה ההחלטה לכתוב ספר המספר את סיפור חייך התחלנו לעיין בחומר הרב אשר היה בבית, ראיונות שנערכו עמך, מכתבים שקיבלת, דוחות שכתבת. במהלך איסוף החומרים הגעתי לארכיון בקיבוץ חצרים אליו הגעת אתה כבחור ציוני בן עשרים ואחת שנים ביום הכיפורים .1946 של שנת בארכיון גיליתי סיפורים שמעולם לא שמעתי. התרגשתי מאוד כאשר 1946 קראתי את הפרוטוקולים של אסיפות החברים החל מאוקטובר בהם מצוטטים דבריך. המידע החדש שפך אור נוסף על חייך, על דמותך ותכונותיך מאז הגיעך ארצה. הדברים חיזקו מה שידעתי — שהיית אדם מיוחד יוזם, מוביל, מנהיג אמיתי. למדתי על חייך וחייה של אמא במהלך השנים בהם התגוררתם בקיבוץ חצרים. ניתן ללמוד על המניעים 1950 מאספת החברים שהתקיימה בספטמבר אשר הובילו אותך להתיישב בנגב. "אנסה לנתח את טעם בואי הנה וטעם הישארותי כאן ומהות המשברים שעברו עלי. טעם בואי היה ציוני והרצון להסתלק מרוסיה. בתל אביב עמדתי בפני השאלה היכן להתגורר? שמעתי על הקיבוץ. מחשבה ראשונה

10

היתה שלאחר כל מה שעבר עלי כאדם וכיהודי עלי להימצא בחברה שיתופית, כך הגעתי לכאן, המגמה היתה לפתח קיבוץ עצמאי ולבוא לידי ביטוי עצמי." דמותך המחייכת לכל אדם באשר הוא, היכולת שלך להתחבר לכל שכבות העם והחברה באופן כן ואמיתי, היכולת לכבד ולקבל כל אדם כמו שהוא. שירו של שאול טשרנחובסקי 'אני מאמין' היה לך כמצפן והנחה אותך לאורך חייך.

ת, ֹ מו ֹ לו ֲ ח ַ ל ה ַ י ע ִ ק ֲ ח ַ ׂ י, ש ִ ק ֲ ח ַ ׂ ש ח. ָ ׂ ם ש ֵ ל ֹ חו ַ י ה ִ נ ֲ א ּ זו ין, ִ מ ֲ א ַ ם א ָ ד ָ א ּ ָ י ב ִ ּ י כ ִ ק ֲ ח ַ ׂ ש . ְ ך ָ ּ ין ב ִ מ ֲ א ַ י מ ִ ּ נ ֶ ד ֹ י עו ִ ּ כ יד, ִ ת ָ ע ֶ ּ ם ב ַ ּ ה ג ָ ינ ִ מ ֲ א ַ א ם, ֹ ו ּ י ַ ה ה ֶ ק ז ַ ח ְ ר ִ ם י ִ ף א ַ א ם ֹ לו ָ ׁ ש ּ או ְ ׂ ּ ש ִ א — י ֹ בו ָ א י ֹ ו ּ ב ְ ך ַ א ם. ֹ א ְ ּ ל ִ ם מ ֹ א ְ ה ל ָ כ ָ ר ְ ב ּ ז ו ָ א

ספר זה הוא סיפור חייו של צבי פלדמן, יליד פולין, שעלה לארץ בהיותו בן שמונה־עשרה בעליית 'ילדי טהרן'. מכל דף בספר תעלה דמותו האוהבת, המסורה, המחבקת והמחייכת לכל אדם באשר הוא.

11

על שפת הים בתל אביב; מימין עומדים: חיים רום , יחזקאל רוט, צבי פלדמן; יושב: שייקה פלדמן

12

ילדות

נער כבן שמונה־עשרה עומד על רציף רכבת בארץ חדשה וזרה. לימים יהיה מן המגינים עליה, חלוץ ומתיישב ואף יפעל לקליטת עולים י, ִ ק ֲ ח ׂ ַ אחרים. לימים יקים בה את משפחתו. לימים יהיו מילות השיר "ש ח" שגורות על שפתיו כמו המנון. ׂ ָ ם ש ֵ ל ֹ חו ַ י ה ִ נ ֲ א ּ ת, זו ֹ מו ֹ לו ֲ ח ַ ל ה ַ י ע ִ ק ֲ ח ׂ ַ ש בפברואר 18־ כרגע כל זה עוד רחוק מאוד. תחנת הרכבת אליה הגיע ב היא עוד תחנה במסע ארוך שהתחנות בו אינן ידועות, כמו גם זמני 1943 החנייה בהן ומה שיקרה במהלך המסע ואחריו, לאן הגענו הפעם? ולכמה זמן? ומה יקרה כאן? — הלא ידוע רב כל כך עד שקשה לו לזכור מתי חש לאחרונה תחושה של בית — יציבות וביטחון. הנער לא עומד שם לבד. הוא אחד בתוך קבוצת נערים ונערות שהגיעה לארץ ישראל ממצרים לאחר ששהו במחנה, אליו הגיעו ממקומות שונים בטהרן שבפרס. ביום חורפי קר וגשום עברה רכבת ובה מאות ילדים ממצרים לארץ הגיעה לתחנת עתלית. זה היה סופו של מסע 1943 בפברואר 18־ ישראל, וב ארוך ומתיש. עשרות אנשים מהיישוב חיכו לילדים בתחנה ובידיהם דגלים, ממתקים ותפוזים, מבקשים להמתיק את בואם. כאשר החלו הילדים לרדת מהרכבת נדהמו האנשים ממראם: "זקנים בלא עת. מראם החיצוני מדכא, רובם כחושים ודלים, פניהם מצומקים, עיניים דלוחות מנדודי שינה וקור, לרבים מהילדים אין נעלים לרגליהם והם יחפים, אחרים לבושים בגדים דלים וקרועים שאין בהם לשמור עליהם מפני הקור של ימי החורף... הלב )19.2.1943 ' נצבט למראה המחזה הזה." ('הארץ

13

שמו של הנער שעמד שם בתוך חבורת הנערים הוא צבי פלדמן, והוא . הייתי אח בכור לשני אחים: האמצעי קלמן 1925 מספר: "נולדתי בשנת והצעיר שייקה. גרנו בעיירה בשם ליז'נסק, בדרום־מזרח פולין. בעיירה ליז'נסק. היא היתה בת זקונים 1895 רחל, אמי, נולדה בשנת לשמעון ושינדל סאלס, שנולדה אחרי שלושה אחים. אמי היתה עקרת בית וגידלה את שלושת בניה במסירות רבה.

רלה רחל פלדמן

14

, בן יחיד להוריו זלדה ויעקב פלדמן. 1890 יעקב, אבי, נולד בשנת משפחתו של אבא גרה בכפר מרוחק כשלושים קילומטרים מהעיירה ליז'נסק, והיתה משפחת איכרים. יעקב עסק בייבוא של פירות: תפוזים, תפוחי־עץ ולימונים מקליפורניה. לפני מלחמת העולם השנייה עסק בייצוא עופות לגרמניה. למרות שלא היה דתי הקפיד ללכת מדי שבת לבית הכנסת והיה פעיל בתנועת הנוער הציונית בליז'נסק. החינוך שהעניקו לי הורי שילב יהדות, לימודים כלליים וציוניים. כילד קטן למדתי ב'חדר'. מגיל שש למדתי בבית ספר פולני בבקרים ואחר הצהריים בבית ספר 'תרבות' — בית ספר ציוני מתקדם, שהחינוך בו לא היה דומה ל'חדר' המסורתי." "בכל כיתה בגן ילדים 'תרבות' ובמכינות 'תרבות' ובגימנסיה 'תרבות' היתה תלויה תמונה גדולה של הרצל, מפה גדולה מדן ועד באר שבע עם הבלטה מיוחדת של יישובי החלוצים, קופסת תרומות של 'הקרן הקיימת', ציורי החלוצים בעמלם, וכל מיני סיסמאות עם קטעי שירה... החינוך של 'תרבות' היה דווקא הומני, מתקדם, דמוקרטי, וגם אמנותי ומדעי. לבנים ולבנות ניסו לתת זכויות שוות. לעמים אחרים לימדו אותנו לתת רק כבוד: כל אדם נברא בצלם... מגיל קטן מאוד אנחנו כבר בעצם היינו עם המחשבות בארץ ישראל, ידענו בעל פה את מצב המושבות, מה צומח בשדות באר טוביה וכמה תושבים יש בזכרון יעקב. מי סלל את כביש טבריה־צמח ומתי עלו על הר הגלבוע. אפילו ידענו מה אוכלים שם, ואיך )225 ' , עמ 2002 מתלבשים." (עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך' כתר שיטת הוראת השפה בבתי הספר של רשת 'תרבות' היתה 'השיטה הטבעית' — 'עברית בעברית', במסגרתה נלמדת השפה בדומה לשפת אם, ללא תרגום. בזכות הלימודים ידעו בוגרי מוסדות הרשת לדבר עברית שוטפת. כך קיוו ב'תרבות' לסייע בהנחלתה של השפה העברית. מחנכי 'תרבות' שאפו להחדיר את השימוש בשפה העברית כשפה חיה גם בבתי התלמידים בהשתתפות ההורים: מתוך תקווה שאם גם ההורים דוברי היידיש והפולנית ילמדו עברית וידברו עם ילדיהם בשפה זו, תחדור השפה אל התלמידים באופן העמוק ביותר. מחנכי 'תרבות' שאפו לציונות פעילה ולא רק לדיבור עליה — העלייה לארץ ישראל היתה היעד הנכסף אליו

15

כיוונו את תלמידיהם; התלמידים תרמו ל'קק"ל' וקיימו חליפת מכתבים עם ילדי ארץ ישראל. "ידעתי עברית, שלטתי אפילו בשפה. אני חושב שדיברתי אז טוב יותר מאשר היום, כי דיברתי יותר בהדגשה ובשפה נכונה, בלי לקלקל אותה. מבחינת שפה וספרות ערכית, הכרתי משוררים כמובן, גם תולדות ישראל קבלתי במנות די גדושות בבית ובעיקר בבית הספר. וכמו שלמדנו בבית הספר, אני התעקשתי שנדבר עברית כל הזמן, גם בבית, מגיל צעיר מאוד. תנועות הנוער בעיירה היו רבות, החל מ'השומר הצעיר' והמשך ב'נוער הציוני', ב'תורה ועבודה' של 'המזרחי'... ככה שמבחינת הבית היתה אווירה יהודית ציונית. הייתי חבר בתנועת הנוער 'גורדוניה'. היתה זו תנועה ציונית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממייסדי 'דת העבודה'. הערכים עליהם למדנו, קראנו ושרנו היו הגשמה, ציונות וחינוך האדם, שהיוו המשך לחינוכי בבית ובבית הספר. החיים שחיינו, שהיו מלאי תוכן ועשירים בלימוד ועשייה, נקטעו בבת אחת. מכאן ואילך חיינו כאדם נעשה הכל 1939 ההולך בערפל: עם הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר חשוך ומפחיד, ומאוד נסתר ממני בתור ילד קטן המבין רק חלק מהמתרחש בסביבתו. למען האמת, גם המבוגרים שבינינו לא ידעו ולא הבינו בדיוק מה הרקע לשינוי הקיצוני שהחריב עליהם את עולמם." פרוץ מלחמת העולם השנייה בין שני שרי 1939 באוגוסט 23־ הסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב' נחתם ב החוץ, הגרמני והסובייטי. ההסכם בין המדינות היריבות כלל חתימה על חוזה לאי־התקפה לפיו שני הצדדים התחייבו לא לתקוף זה את זה ולא לסייע לצד תוקף שלישי. בנספח סודי שצורף לחוזה הוסכם כי פולין תישאר עצמאית, אך במקרה שתפרוץ מלחמה תחולק פולין בין המדינות וכמחצית משטחה המזרחי יסופח לברית המועצות. , נכנס הצבא הנאצי לפולין 1939 בספטמבר 1־ כשבוע לאחר מכן, ב וכבש אותה במהירות וכמעט בלי התנגדות. בהתאם להסכם 'ריבנטרופ- מולוטוב', עבר חלקה המזרחי של פולין לשליטתה של ברית המועצות.

16

"כמו שאר אנשי העיירה ליז'נסק, קיבלנו הוראה מהגרמנים שנכנסו לעיירה לעבור לצד הרוסי, בלי הרבה הסברים, הוראה בהולה שיש לקיים. משם התחלנו במסע נדודים ארוך ומפרך, שבא אל סופו רק עם ההגעה לארץ ישראל. הייתי בן ארבע־עשרה כשפרצה המלחמה והתחילו הנדודים. אבי דאג לעגלה עם סוסים, ולאט־לאט התקדמנו והלכנו מעיירה לעיירה, מחפשים מקום לשהות בו. בהתחלה לנו אצל משפחות וקרובי משפחה עד שהגענו לאזור קיט בסביבות לבוב, שם שכרנו בית. זה האזור נקרא 'שוחוביטלה'. הורי, שלא ידעו כמה זמן יחיו באזור זה, דאגו מיד שהילדים לא יתבטלו ורשמו אותנו לבית ספר בעיר הגדולה לבוב, כדי להעניק לנו מסגרת יום יומית ויציבה שתדמה, ולו במעט, לחיים העשירים שעזבנו בליז'נסק אבל הרבה זמן לא נתנו לנו לשבת במנוחה. יום בהיר אחד, או לילה אחד, העירו אותנו ואת כל הפליטים האחרים שהגיעו מפולין, העלו אותנו לקרונות רכבת ונשלחנו לסיביר. הנסיעה לסיביר נפלה עלינו פתאום, בלי שיהיה לנו זמן להכין עצמנו לאזור כזה. מדבר קפוא שאינו מותאם למגורי אדם. כבר הנסיעה לשם היתה לא אנושית. הכניסו מאות אנשים בצפיפות נוראה לתוך קרונות רכבת שלמעשה שימשו להובלת בעלי־חיים, חתמו את החלונות ובקושי היה לנו אוויר לנשימה. כמה זמן ניתן לשהות בתוך קרון כזה, מתי ינתן לנו לצאת החוצה? אין לדעת. נסענו במשך ימים רבים. קשה לשחזר אילו ימים וכמה זמן זה לקח, אך היו כמה שבועות של נסיעה. לא היינו מאורגנים לקראתה, כל אחד היה צריך לדעת להסתדר בעצמו. הצפיפות ברכבת היתה איומה והממשל הפולני לא דאג לתנאים המינימליים הדרושים לנסיעתם של בני אדם. בעצירות של הרכבת במהלך הנסיעה ניסו הורי לעשות כמיטב יכולתם להשיג עבורנו מים ומזון." סיביר "כך הגענו לסיביר. כבר בירידה מהרכבת יכולתי לראות שהחיים פה יהיו לא קלים בכלל. הקור היה נוראי, קר יותר אפילו משזכרתי בפולין ביום הקר ביותר בשנה. אפילו צמחים וחיות בקושי היו מסביב. המשפחה שלנו שוכנה בצריף עם עוד כשלושים משפחות. מבוגרים מגיל שלוש־

17

עשרה היו מחויבים לעבוד אחרת לא קיבלו לחם. העבודה היתה בכפור, בתנאי טמפרטורה קיצוניים. כך חיינו במשך כשנה וחצי. בחורף התנאים הוטבו מעט והועברנו לצריפים אחרים, בהם כל שתי משפחות קיבלו קטע של צריף עם שני חדרים. לאט־לאט אנשים התחילו להתארגן, כי אין דבר יותר חזק מהחיים עצמם — ואם אין ממשל שידאג לתנאים נורמליים, עושים זאת האנשים עצמם. התקווה, כתמיד, היתה שיבואו ימים יותר טובים. אך היו גם דברים יפים בכל אותן צרות, שהצלחתי לראות אז ואני זוכר עד היום. היתה אחווה בין כולם. גם בתקופה לא קלה אחד דאג לשני, הסתכל על האדם שלצדו, ולא דאג לעורו בלבד." זיוה, שהיתה עם צבי בסמרקנד, סיפרה כי הוא נהג בטוב־לב עם האחרים. באחד הלילות, צבי גילה שנשארה מנה מיותרת של אוכל שהיתה מיועדת לבתה של המנהלת. המנה נשארה שם, כמו מחכה שאחד מהמוני הרעבים יגלה אותה ויאכל אותה בלי לחשוב. צבי לקח את המנה, העיר את זיוה ודאג שתאכל אותה.

רלה מבשלת בבית היתומים בסמרקנד

18

גרמניה הפרה את הסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב' ותקפה את ברית 1941־ ב המועצות. פולין וברית המועצות הבינו כי עליהן לפעול נגד גרמניה הנאצית, שכבשה את פולין כולה וחלקים נרחבים מברית המועצות, תוך השלטת משטר טרור ברוטאלי וטבח אכזרי בתושבים. ההסכמה הביאה להקמתו של 'צבא אנדרס' על אדמת ברית המועצות, צבא שכלל חיילים ופליטים פולניים ששהו שם בעת חתימת ההסכם בין הצדדים, והיה נדדו אנשי אנדרס 1942 בראשותו של הגנרל ולדיסלב אנדרס. במרץ לטהרן והגיעו למזרח התיכון. "כמו שלקחו אותנו בהפתעה לסיביר, בלי הכנות מראש, כך הודיעו לנו בבת־אחת שאנחנו יכולים לצאת משם. התחלנו לנדוד מחדש. הכיוון היה לפרס, לאור השמועה שהצבא הפולני מתארגן שם. רצינו לנסות להגיע כמה שיותר קרוב לגבול הפרסי, לנסות ולהגיע לסביבות בקו. התחלנו לנדוד לעבר בירת אזרבייג'ן, בתקווה לפגוש בצבא המתחדש של ארצנו הכבושה. מסע הנדודים היה קשה מנשוא, אנשים רבים חלו ונפטרו במהלך , ולא הגשים את חלומו 1941 הדרך. אבי נפטר ממחלת הטיפוס בשנת לעלות לארץ ישראל. גם אני, שהמצב הגופני שלי היה גרוע מאוד, חליתי באותה מחלה קשה. אבל בכל דבר בחיים צריך יותר מזל משכל, ודווקא המחלה הזאת תקפה אותי בזמן הנכון. נרפאתי מהמחלה בזכות רופאה לא מוכרת שדאגה ונתנה לי יחס מיוחד, ללא סיבה נראית לעין. היא לא הכירה אותי קודם לכן ולא פגשתי בה שוב אחר כך. שבועות אחדים פרפרתי בין חיים למוות. בבית החולים אליו הועברתי שררו תנאים שקשה לתאר. צפיפות קשה, מחסור בתנאים סניטרים מינימליים, מחסור חמור באוכל. תרופות לא היו בכלל. הרופאה חמלה עלי, העבירה עבורי תרופות בסתר, טיפלה בי שעות על גבי שעות, כדי שאני — נער מתבגר שלא הכירה — אנצל. איני יודע למה ומדוע היא כה התאמצה להציל אותי ממוות... אני מצטער מאוד שלא פגשתי בה אחר כך, ולא היתה לי ההזדמנות לומר לה תודה. מדוע אני אומר 'בזכותה', כי באותה תקופה גם תרופות לא היו, ומה שהיה ניתן קודם כל לאנשי הצבא... דאגו קודם לאנשי הצבא ולמקורבים. אבל היא לקחה אותי תחת חסותה."

19

מחלתו של צבי והאשפוז הצילו אותו. ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולנייה וכלת פרס נובל לספרות, תיארה את השרירותיות בהצלה או באי־ הצלה בשואת יהודי אירופה: כל מקרה

ת. ֹ קרו ִ ה ל ָ י ָ כול ה ָ י ת. ֹ קרו ִ ה ל ָ י ָ יב ה ָ י ַ ח ר ֵ ת ֹ ר יו ָ ח ּ או ְ ר. מ ֵ ת ֹ ם יו ָ קד ּ ה מו ָ ר ָ ק ר. ֵ ת ֹ ק יו ֹ חו ָ ר. ר ֵ ת ֹ ב יו ֹ רו ָ ק . ָ ה לא לך ָ ר ָ ק

ן. ֹ אשו ִ ר ָ ית ִ י ָ י ה ִ ּ , כ ָ ת ְ ל ַ צ ִ נ ן. ֹ רו ֲ ח ַ א ָ ית ִ י ָ י ה ִ ּ , כ ָ לת ַ צ ִ נ ים. ִ ש ָ נ ֲ י א ִ ּ , כ ָ ך ְ ד ַ ב ְ י ל ִ ּ כ ין. ִ מ ָ י ְ י ל ִ ּ מאל, כ ְ ש ִ י ל ִ ּ כ ל. ֵ ל צ ַ פ ָ י נ ִ ּ ם. כ ֶ ש ֶ ד ג ַ ר ָ י י ִ ּ כ

י. ִ ש ְ מ ִ ם ש ֹ ה יו ָ י ָ י ה ִ ּ כ ר. ַ ע ַ ם י ָ ה ש ָ י ָ ה ֶ ל ש ָ ז ַ מ ים. ִ צ ֵ ע ּ יו ָ א ה ֹ ל ֶ ל ש ָ ז ַ מ ם, ֶ ל ֶ ּ ה, ב ָ ר ֹ ו, קו ָ ה, ו ָ יל ִ ס ְ מ ֶ ל ש ָ ז ַ מ ה. ָ י ִ נ ְ ר, ש ֶ ט ֶ ימ ִ יל ִ ב, מ ּ ו ּ יב ִ ת, ס ֶ ר ֶ ג ְ ס ִ מ ם. ִ י ַ מ ַ ל ה ַ ף ע ָ ש צ ַ ק ֶ ל ש ָ ז ַ מ ן. ֵ י־כ ִ ּ ל־פ ַ ף־ע ַ ל זאת, א ָ כ ְ ב ּ , ו ֶ ר ש ַ ח ַ א ֵ ל, מ ַ ל ְ ג ִ ּ ב ל, ֶ ג ֶ ד, ר ָ י ּ ה לו ָ י ָ ה ה ֶ מ ה ָ ר ֲ ע ַ ש ַ ט ה ּ חו ְ ּ ד, כ ַ ח ֶ ד א ַ ע ַ צ ְ ּ ב ים. ִ ר ְ ק ִ מ ַ ף ה ּ רו ֵ צ ִ מ ר? ּ עו ָ ּ פ ֹ דו ֹ עו ֶ ע ש ַ ג ֶ ר ָ ן ה ִ ר מ ֵ ש ְ י ַ ? ה ָ ך ְ נ ִ ן ה ֵ כ ְ ב ּ ו

? ֹ ו ּ כ ְ ר ַ ה ד ָ ת ַ א ְ ד, ו ָ ח ֶ ר א ֹ ה חו ָ י ָ ת ה ֶ ש ֶ ר ָ ּ ב ם. ֵ ל ָ א ֵ ה ְ ת, ל ֹ או ָ ת ְ ש ִ ה ְ ה ל ָ ל ֵ ד ָ י ח ִ נ ֶ ינ ֵ א ב, ֵ ש ְ ק ַ ה . ָ ך ְ ּ ב ִ י ל ִ ּ ם ב ֵ ע ֹ ו ּ ר פ ֵ ה ַ ה מ ָ מ ַ ּ כ , תרגם רפי וייכרט) 5 ' ('בשבח החלומות' הוצאת קשב לשירה, עמ

20

"כאשר יצאתי מבית החולים עדיין היה מצבי הבריאותי רע. נראיתי כשלד, גופי היה תשוש ובקושי עמדתי על רגלי. המשכנו במסע לטשקנט, קיבלו 1942 ביולי 8־ הייתי עם אמי ואחי בתוך המוני פליטים. ב הסובייטים את בקשת הצבא הפולני והרשו לכולנו לצאת לפרס. עם הצבא הוצאו מברית המועצות גם בתי היתומים של הילדים הפולנים, ובתוכם הילדים היהודים. כאשר נודע לפליטים היהודים על הכוונה להעביר את בתי היתומים לפרס, כולל ילדים יהודים יתומים שנמצאו בהם, מיהרו הורים להכניס את ילדיהם לבתי היתומים כדי להצילם מסכנת מוות ברעב. התקווה היתה שכך יוציאו אותם מברית המועצות. ברגע שעלתה בדעתם אפשרות ההצלה, מיהרו ההורים לפעול בכל דרך כדי להציל, להיטיב עם ילדיהם בהוצאתם מן הזוועה בה היו נתונים עד עכשיו. אמהות ענדו צלב לילדיהם הנבוכים והמבולבלים, שעד כה נרדפו בשל יהדותם, וציוו עליהם להתחזות לילדים נוצרים. כך, הניחו, יהיה להם סיכוי טוב יותר להנצל. אני נכנסתי לבית יתומים עם ילדים פולניים, ואילו אחי הועברו לבית יתומים בעיר אחרת. אמי, שעשתה מעשה זה כדי להציל אותי, שימשה בבית היתומים כמבשלת. אך אני הייתי אומלל. לא ידעתי האם אראה שוב את אחי, האם גם הם יאבדו לי לנצח? לאחר זמן מה יצאנו בספינות מן הנמל הסובייטי קרסנובודאן בים הכספי אל הנמל פהלווי בפרס, שהיה בפיקוח הצבא הבריטי. הפולנים התחייבו לפנות משם תוך זמן קצר את אנשי הצבא ויתר הפליטים שנלוו אליהם. לא ידענו מה יקרה בהמשך, אך בפעם הזו הופתענו לטובה — בפרס היה ארגון ציוני שטיפל בנו. המסע לא תם והתלאות בהמשך היו רבות, אך עתה לא חשנו בודדים כל כך, שכן ידענו שיש מי שדואג לנו ולהעברתנו למקום מבטחים." מחנה הילדים בטהרן בעקבות השמועות שהגיעו לארץ על הגעתם של חיילים ופליטים יהודים מברית המועצות, נסע ראובן שפר בשליחות הסוכנות לפרס לקבל את פני הבאים, "קשה לתאר לילוד אשה את מצבם של הפליטים. נפוחי רעב, לבושי סמרטוטים, שבורים ברוח, אובדי כל תקוה... עמדתי בפהלווי ליד הנמל שעה שירדה קבוצת פליטים של שמונה־מאות איש, ביניהם

21

כחמישים יהודים. תמונה מרעידה כזו לא ראיתי עוד מימי. אין בכוחו של בן אדם לעמוד ולהסתכל בפניהם של הבאים... נדמה לך כי העולם -1933 כולו הוא עולם של חיות ולא אנשים." (דבורה הכהן 'עליית הנוער )'1948 שפר העריך כי העברת הפליטים מפהלווי לטהרן תארך חודשיים־ שלושה. תחילה דאג להוציא את הילדים וקיווה כי יגיעו לטהרן תוך עשרה ימים. בטהרן שוכנו הילדים במחנה, ללא בגדים ומזון. מצבם של הילדים היה גרוע כל כך עד שנדמה היה שלא יוכלו להמשיך לחיות במצב זה אפילו יום אחד נוסף. שפר ניסה להיעזר בקהילה היהודית בטהרן וביקש מנציגיה להשיג בגדים ומזון עבור הילדים. הקהילה תרמה בעין יפה אבל זה לא סיפק את הצרכים. שפר פנה להנהלת הסוכנות דרש לשלוח בדחיפות אחיות ומחנכות לטהרן, והציע שצפורה שרתוק (שרת) תבוא מארץ ישראל לסייע בארגון בית הילדים. הצעתו נתקבלה ושרתוק הגיעה לסייע לו. במכתביו ארצה ניסה להבהיר לאנשי הסוכנות את המצב הנורא. הוא הוסיף ודיווח על בואם של פליטים וילדים נוספים, ודחק בסוכנות למצוא דרך להעברת הילדים ארצה מיד, "אין להשאיר את הילדים בטהרן ויש להוציא אותם מכאן בזמן הכי מהיר. אני נשאר בלי כסף, עליכם להמציא לנו כסף לכל הפחות אלף לירות ארץ ישראל כדי שאוכל לנהל את העבודה." אל 'בית הילדים היהודי' במחנה צורפו ילדים שאותרו בבתי פולנים וילדים מבית יתומים בסמרקנד. בתוך חודש היו במחנה שש־מאות שמונים ושבעה ילדים ומספרם הלך וגדל. במקביל אזלו הכספים והאמצעים. ציפורה שרתוק דיווחה ש"המחנה נמצא מחוץ לעיר טהרן, מרחק כחצי שעה נסיעה בכרכרה ממרכז העיר. בית הילדים היהודי הוא חלק ממחנה ילדים. חבר המטפלות, המחנכות 687 הפליטים הפולנים, ונמצאו שם איש, אלה הם בחורות ובחורים צעירים, בלי ניסיון 56 והמורים מונה רב בעבודה בין ילדים, או כאלה שקנו ניסיון בתנועות נוער שונות... כל הילדים יתומים או יתומים למחצה, אשר אביהם או אמם עדיין בברית ילדים הנמצאים עם הוריהם במחנה 200־ המועצות. נוסף לאלה יש עוד כ הכללי, ישנם בין ההורים כאלה שמבקשים לקבל את ילדיהם בבית

22

הילדים. הילדים נמוכים מכפי גילם ולפעמים חיוורים מאוד. מדברים יידיש, פולנית ורוסית משובשת, ומעטים מבינים עברית... לא כל האוהלים שלמים וגשם וקור חודרים דרכם והילדים מתקררים על נקלה. הלילות קרים והילדים מתאוננים שקר להם... הילדים מתעניינים מאוד לדעת מה היה גורל הוריהם, ומרבים במכתבים. מספרים שביום הכיפורים אחז את המחנה בכי גדול ונורא, עד עתה מספרים המחנכים על היום הזה בצער ובכאב. כל כמה ימים מופיע בבית הילדים ילד חדש, יש שהבחורים [של הסוכנות] מצילים ילד מאיזה מרכז פולני, או שהפולנים נוכחים פתאום שהילד יהודי ושולחים אותו אלינו, כך היום הביאו ילד בן שנתיים." )'1948-1933 (דבורה הכהן 'עליית הנוער הרקע המגוון של הילדים וגילם הצעיר חייבו את ראשי עליית הנוער לדון בהיערכות לקליטתם. עד אז עליית הנוער טיפלה רק בבני נוער. ההתמודדות עם קליטת ילדים בגיל צעיר, הזקוקים לחינוך ותמיכה אחרת ואינם יכולים להועיל למשק בעבודתם, חייבה שינוי אירגוני וחינוכי. גם בתחום הכספי נדרשה היערכות חדשה משום שלילדים קטנים צריך לדאוג ולממן במשך שנים רבות. כל זה גרר מחלוקות ודרישות של הגופים השונים שעסקו בהבאת הילדים — שליחי הסוכנות בטהרן, הנרייטה סאלד בעליית הנוער וראשי הסוכנות והוועד הלאומי. גם הקולטים בפועל התלבטו כיצד להיערך לקליטת הילדים באופן הטוב ביותר, חרף הקשיים הרבים. דוד ורחל לאור, שניים ממדריכי 'ילדי טהרן', מספרים על המאמצים להמשיך בחיים הרגילים ולהעשיר את הילדים, דבר שלא תמיד התאפשר במציאות הקשה: "למרות הסגריר המשכנו במשחקים ובתרגילי הספורט. היה חשוב לנו להגיע לארץ מאורגנים. לצעוד בשורות בצעד קצוב ואחיד. המשכנו במסגרת הצופית שבה התחלנו; בלימודים מדי יום מבוקר ועד צהריים. השיעורים היו מופרעים לעתים לא רק בגלל מזג האוויר אלא גם על ידי ביקורים של ועדות שונות, שהיו מגיעות אלינו מדי פעם מטעם הממשלה הפולנית הגולה או האנגלית.

23

השתדלנו שהילדים ילמדו, למרות המחסור במורים ובאביזרי־לימוד. היו רמות שונות של תלמידים, ביניהם כאלה שלא למדו מעודם, ואחרים שהספיקו לבקר בבית ספר לפני המלחמה, אך שכחו הרבה. לילדים רבים היו קשיים בריכוז. רובם רצו ללמוד, אך עניינים אחרים העסיקו אותם הרבה יותר. למשל, ציפיה מתמדת לארוחה הבאה. הם היו מוכנים לפרוץ באמצע השיעור, אם הגיעה שמועה שמחלקים משהו. אז היתה עוברת בכל המחנה רוח תזזית, האיזון הרגיש של הילדים היה מתערער, היו עוזבים ,1988 הכל וממהרים לעמוד בתור...." (דבורה עומר 'התחנה טהרן' כתר )178 ' עמ

מימין: צבי פלדמן, יוסקה נוימן

24

"היציאה מטהרן והנסיעה ארצה התעכבה חודשים אחדים, שהיו ארוכים וממושכים מאוד בעינינו. ההגעה ארצה עליה דיברו כולם, היתה הבטחה שהאמנו בה או רצינו להאמין בה, אך היה לנו קשה לראותה מתממשת. לא ידענו על מה ומדוע התעכבנו כל כך. בתור ילדים חשבנו בעיקר איך נשרוד, כך או כך, בכל מצב בו נהיה. מדי כמה חודשים או שבועות, כשנראה היה שהמבוגרים מתכוננים ליציאה, משכנעים אותנו שהפעם באמת נצא, היו נערכות רשימות הנוסעים במשאיות מן המחנה, לפי תור. כל הילדים ניסו להיות במחזור הנסיעה הראשון ועשו הכל כדי שיכנסו אליו. כל הילדים נשאו על גבם חיים קצרים מאוד אך ידועי סבל, בדומה לסיפור שהביא אותי אל המחנה. הם ידעו שהמשמעות של דחיה, ולו למשאית שיוצאת דקות אחדות אחרי המשאית הראשונה, יכולה להיות עיכוב ארוך ולא ידוע. בעיות נוספות שהתעוררו היו בגלל קשרי משפחה וידידות: ילדים שהתעקשו לצאת יחד באותה משאית, לא להיפרד, לא לעזוב את מי שהצליח לשרוד וללכת איתו יד ביד, עד שיגיעו יחד אל מקום מבטחים. אני, שאיבדתי את משפחתי, ייחלתי רק לדבר אחד — לצאת מהארץ הזו, להגיע אל בית. הדיבורים על מולדת בפי שליחי הסוכנות, שהזכירו לי את גימנסיה 'תרבות' מהעיירה, נראו לי רחוקים מאוד. ניצוץ של סיכוי ואמונה התעורר בי ביום שגרתי במחנה. הרמקול שקרא בשמותינו בטון אחיד נקב בשם משפחתי, ואני ניגשתי אליו ככל הילדים. לפתע ראיתי מול עיני את אחי הצעיר — שייקה! הוא נכנס לבית יתומים אחר משלי, בעיר אחרת, והובא גם הוא למחנה בטהרן. לשמע שם המשפחה 'פלדמן' החליט לגשת ולבדוק, האם מדובר באחיו... עתה היה גם לי אח צעיר לדאוג לו, לגור עמו, להיאחז יחד איתו בתקוות ובאמונה. משייקה שמעתי שאחינו קלמן מת בבית היתומים." העיכובים נמשכו וכל יום נדמה ארוך וקודר ממשנהו. עם התקווה לצאת מהמחנה במהירות, הילדים נערכו לחיים ממושכים במחנה ופיתחו התנהגות שורדנית: "מחשש פן יחסר להם בעתיד, אספו הילדים ושמרו מטפחות, שפופרות של משחת־שיניים, לבוש, נעליים ואפילו סמרטוטים. גם הקטנים ביותר היו נגועים בלהיטות הזו, תכונה שרכשו בנדודיהם. מכה נוספת שממנה סבלנו היתה השוק השחור, שעליו לא הצלחנו

25

להתגבר. הילדים סחרו בינם לבין עצמם, החליפו עגבניות בתפוחים, אספו את הביצים שקיבלו, ומכרו אותן תמורת פרוטות לכל מי שהיה מעוניין לקנותן, תושבי המחנות הסמוכים, פולנים וגם פרסים, שהיו מגיעים לגדר שלנו. לעיתים היה נדמה לי כי כל המחנה שלנו הוא שוק אחד גדול. כל מה שחילקנו — לקחו, גם אם לא היו זקוקים לו. נותנים? לוקחים! — זה היה המוטו שלהם בשנים האחרונות. וכשקיבלו בגד חדש, לא השליכו את הקרוע והישן, כפי שתבענו מהם, אלא הסתירו אותו בצרורם. הם לא זרקו מאומה... שלמק ודיתה הכינו לעצמם צנימים. הם אגרו את הלחם שקיבלו וייבשו אותו, צררו בחבילה ושמרו בין השמיכות. עד שיום אחד התברר כי הגשם, שחדר לאוהל, גרם לעובש וקילקל את כל המלאי שלהם. השניים בכו בכי־תמרורים על האבידה, ואנו עמלנו קשות לשכנע אותם ואת האחרים, שלא יאספו מזון, כי מה שאינו מתקלקל, נגנב, דבר הגורר בכיות )179-178 ' , עמ 1988 ושברון־לב." (דבורה עומר 'התחנה טהרן' כתר הדרך הקצרה בין פרס לארץ ישראל היתה דרך עירק, אך זו סירבה לאפשר לילדים מעבר. אנשי עליית הנוער שקלו להעביר את הילדים עם יתר הילדים הפולנים שהועברו מטהרן להודו, ומשם להביאם ארצה, אך חששו שמא הקשר עם הילדים היהודים ינותק כאשר יהיו עם האחרים. במגעים עם הפולנים, הבריטים וגורמים אחרים הועלו הצעות שונות אך כולן נדחו. לבסוף הוחלט להוציא אותם מפרס להודו, להמשיך באונייה לתעלת סואץ ומשם לנסוע ברכבת לארץ ישראל. היציאה מטהרן לכיוון ארץ ישראל ומנתה 1943 לינואר 2־ "הקבוצה הראשונה של הילדים יצאה מטהרן ב שש־מאות ילדים, בהם גם אני. ימים אחדים לאחר מכן יצאה הקבוצה השנייה עם מאתיים ילדים וארבע־מאות וחמישים מבוגרים. הבריטים העבירו אותנו לאבאדן, ומשם באונייה בריטית להודו. המתנתי עם שאר הילדים בקראצ'י שבהודו עוד כשבועיים, עד שהוכנה אונייה אחרת שהביאה אותנו לנמל עדן. לאחר חנייה קצרה הגענו לנמל סואץ. בסואץ חיכה לנו הנס בייט, שליח עליית הנוער, עם חיילים ארצישראלים

26

בוגרי עליית הנוער ששירתו בצבא הבריטי במצרים. התרגשותם לקראתנו היתה גדולה. החיילים הכינו עבורנו חבילות עם ממתקים וקידמו את פנינו בנמל. ראו עליהם כי ליבם נכמר כשראו את מצבנו. הם עקבו במבטיהם אחר הילדים וחיפשו ביניהם פנים מוכרות — אולי במקרה יתגלה אחד מבני משפחתם האבודים? מסואץ המשכתי את דרכי עם שאר הילדים ברכבת לעבר ארץ ישראל. שישה שבועות לאחר שיצאנו לדרך. הנה, סופסוף, מתחיל המסע להיגמר. כך חשנו, מאמינים־לא־מאמינים, כשיצאה הרכבת." השמועה על מאות ילדים יתומים מפולין שהובאו מטהרן סחפה היו 19.2.1943־ בהתרגשות גדולה את אנשי היישוב. כותרות עיתוני ה נרעשות: "המולדת מקבלת בזרועות פתוחות את ילדי טהרן", בישרה הכותרת בעיתון 'הצופה'. "ושבו בנים לגבולם — בחרדת שמחה קיבל היישוב את הילדים והבוגרים שבאו מטהרן." נכתב בעיתון 'דבר'. אנשים רבים עמדו על הרציף: חשובי היישוב כמו יצחק בן צבי והנרייטה סאלד, ואנשים פשוטים, מקווים למצוא בין הילדים הבאים את קרוביהם שאבדו בשואת אירופה. הכל עמדו נרגשים ומצפים, מקדמים את פני הבאים עם ממתקים, תפוזים ודגלונים. לקראת בואם של הילדים לארץ התרחש מאבק גדול על המקומות בהם יתחנכו ויגורו. אנשי הפלג הדתי ('המזרחי' ו'אגודת ישראל') מחו על כך שהילדים, במחנה ובדרך, לא קיבלו חינוך דתי ואפשרות לקיים מצוות, למרות שרבים מהם באו מבתים דתיים. גם בין המפלגות הציוניות שרר ויכוח מי יקלוט את הילדים. על מנת למנוע את החרפת המחלוקת, הציעה הנרייטה סאלד לדחות את ההחלטה על מקום מגוריהם הקבוע. עם בואם עברו הילדים למחנות קבלה בהם נעשה בירור לגבי מצבם הרפואי ורמת הלימוד שלהם. כן נעשה בירור על הרקע המשפחתי של הילדים, האם היו דתיים או חילונים, ולאחר מכן הוחלט לאן להביא אותם. נאסרה כניסת פעילים מפלגתיים למחנות המיון. כל זה נועד לתת לעליית הנוער שהות להכיר את הילדים ולארגן את המשך הטיפול בהם.

27

נתן אלתרמן כתב על עלייה זו בשיר ב'טור השביעי': ילדי טהרן , ּ ינו ִ ק ְ ז ַ י ְ ים ו ִ נ ָ ם ש ֵ ה ּ ו ּ ב ְ ר ִ י ֶ ר ש ַ ח ַ ם א ַ ג ם ָ ר ֳ א ָ ה ת ֶ נ ַ ש ְ ן י ַ מ ְ ז ַ ה ֶ ר ש ַ ח ַ ם א ַ ג

, ּ ינו ִ ּ ב ְ ל ַ י ֶ ים ש ִ נ ָ ק ְ ז ּ ת ו ֹ חו ָ ר ָ ם ק ָ ר ְ ט ַ ע ַ י ְ ו ן... ָ ר ֱ ה ֶ י ט ֵ ד ְ ל ַ ין י ִ ם עדי ֵ ה ּ או ְ ר ָ ק ִ י

ם ֵ ה ה ָ יב ֵ ד ש ַ ע ּ רו ְ ר ְ ג ִ ת י ּ דו ְ ל ַ י ַ י־ה ּ ינו ִ ּ ת כ ֶ א ים ִ ד ֵ ם ע ִ י ַ מ ָ ך ש ַ ר. א ָ ז ּ מו ּ ר ו ָ יל ז ִ ל ְ צ ִ ּ כ ם ִ י ַ ת ָ ע ְ ב ִ ם, ש ָ ת ּ דו ְ ל ַ ת י ַ פ ּ קו ְ ת ִ ּ ז, ב ָ י א ֵ י א ִ ּ כ ים. ִ ד ָ ל ְ י י ּ ינו ִ ּ כ ַ ם ה ֶ ה ָ ימ ִ ר ע ָ ה ז ָ י ָ ה ד. ֶ ל ֶ ן י ֵ כ ֹ ים שו ִ מ ָ ע ְ פ ִ ן ל ֵ ק ָ ז ַ יש ה ִ א ָ ּ י ב ִ ּ כ ן ֵ פ ֹ צו ֶ י ש ּ ינו ִ ּ ה כ ֶ ן — ז ָ ר ֱ ה ֶ י ט ֵ ד ְ ל ַ ך י ַ א ת ֶ ל ֶ ב ֹ חו ְ ה ו ָ פ ְ ד ֹ רו ְ ית ו ִ ר ָ ז ְ כ ַ ת א ֵ ר ע ֶ כ ֵ ז ן. ֵ ק ָ ז ְ ּ יו כ ָ י ַ ל ח ַ ם ע ַ ח ְ ל ִ ד נ ֶ ל ֶ י ַ ה ה ָ ּ ב

אחרי הסגר קצר בעתלית, וכדי להקהות את הרשמים שנותרו בילדים מן המסע — החולי, הכאבים, חולשת הגוף — הועברה הקבוצה הבוגרת לפרק זמן קצר של התאוששות במשק הפועלות של חנה צ'יזיק בתל אביב.

28

משק הפועלות בתל אביב, מימין עומדים: אברמל', צבי פלדמן, יוסקה גרינברג; יושבות: סלה מייטק, איטקה גרינברג

29

סלה בבית הספר 'ויצ"ו' בירושלים

30

סיפורה של סלה ילדות במלחמת העולם השנייה והעלייה ארצה

. אני 1926 "נולדתי בפולין, בעיר ז'לושיצה, מחוז קלצה, בספטמבר בת למשפחת מייטק. שמות הורי היו חיה ויצחק. היו לי שני אחים שנספו בעיר ז'לושיצה, היו לה שבעה אחים. 1889 בשואה. חיה אמי נולדה בשנת הוריה היו שיעה וקילה. כל המשפחה גרה באותה חצר. חיה היתה עקרת בית וגידלה את ארבעת ילדיה, מיכאל, אסתר, יעקב ואני. אבי, יצחק לסנדר ורחל מייטק, בן זקונים 1885 מייטק, נולד בז'לושיצה בשנת עברנו לכפר 1936 במשפחה בת חמישה ילדים. הוא עסק במסחר. בשנת גורקי, לאחוזה שהתבססה על גידול בריכות דגים. הבית, שעמד על גבעה, היה גדול ויפה וגרו בו ארבע משפחות. הבית הוקף גינה יפה ושדרה עם פרחי לילך הובילה אל הכניסה. סביב היו גם עצים שונים, אגסים, אגוזים ותפוחים. היתה לי ילדות מאושרת. בז'לושיצה. בגיל עשרים ואחת 1908 מיכאל, אחי הבכור, נולד בשנת , פרצה מלחמת העולם 1939 התגייס לצבא הפולני. באחד בספטמבר השנייה. לאחר שהצבא נוצח במלחמה מיכאל שב הביתה לפולין ולא מצא את משפחתו. הוא נשאר בעיירה, התחתן ונולד לו בן. כאשר החלו לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה, מיכאל ויעקב הלכו לחפש מקום מסתור למשפחה. אישתו ובנו נשארו ביער ונרצחו על ידי הגרמנים — מיכאל ויעקב הצטרפו לפרטיזנים ועל פי סיפוריהם של קרובי משפחה הם נהרגו באחת הפעולות.

31

כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש־עשרה. הבית בגורקי התמלא פליטים יהודים ואמא ועובדות פולניות דאגו למזון לכל מי שהתאכסן אצלנו. לאחר מספר ימים החלטנו לעזוב את הבית; חשבנו שהמלחמה תסתיים תוך מספר ימים. כל משפחה נסעה בעגלה רתומה לסוסים. המסע היה קשה כיוון שהפציצו את פולין. במשך היום הסתתרנו ובלילות התקדמנו יחד עם הצבא הפולני לכיוון הגבול הרוסי.

1937 יעקב מייטק,

בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהצבא הרוסי כבש את האזור שבו היינו. בעקבות הכיבוש והסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב', שבעקבותיו נחלקה פולין בין שתי המדינות, נשארנו בצד הרוסי וביתנו נשאר בצד הגרמני. מאז לא חזרנו יותר אל ביתנו. סיביר עצרו הרוסים את כל הנוסעים והגלו אותנו לסיביר. 1940 בסוף שנת הם הכריזו על הפליטים כ'אלמנט מסוכן'. הרוסים הובילו אותנו בתנאים קשים: שמונה משפחות בקרון בקר, כאשר כל שתי משפחות קיבלו דרגש. כשהרכבת עצרה בתחנות אנשים ירדו להצטייד במזון ובמים רותחים. היו מקרים בהם הרכבת המשיכה לנסוע ומי שלא הספיק לעלות בזמן נותק ממשפחתו. לאחר שבועות של נסיעה ברכבת הועברנו לספינות שהובילו

32

1939 חיה ויצחק מייטק, אוגוסט

33

אותנו עמוק לתוך סיביר. הנסיעה ארכה שבועות רבים בתנאים של אסירים. אנשים רבים חלו ומתו בדרך. לאחר שבועות של נדודים הגענו ליער שהיו בו שני צריפים גדולים, שבהם היה תא לכל משפחה. הזיכרון הטוב שיש לי מסיביר הוא שלמרות הקור ששרר סביב, בתוך הצריפים היה לנו חם — היו תנורים והיו מספיק עצים להסקה. הלחם בסיביר ניתן רק למי שעבד. תמורת העבודה כל אחד קיבל ארבע־מאות גרם לחם רותח ליום. השתדלנו לשמור על המסורת היהודית, קיימנו תפילות בתוך הצריף בעוד הילדים בחוץ שמרו על מנת להזהיר את המתפללים מפני המפקדים, אם יבואו.

25.6.1939 מיכאל מייטק בצבא הפולני,

היו שבועות בהם אכלנו רק תפוחי אדמה. דרך נוספת להשגת מזון היתה ללכת לקולחוזים ולהחליף בגדים במזון. בעונות בהן היו ביער פטריות, פטל ותותי בר, אספנו ואכלנו גם מהם. זרענו תפוחי אדמה אך לא נהנינו מהם, כיוון שבאותו הזמן נחתם ההסכם של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון וניתנה לנו האפשרות לעזוב את סיביר. זיאדין התקדמנו לכיוון ארצות החום והגענו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. במשך זמן מה התגוררנו בתחנת הרכבת. התנאים בעיר סמרקנד היו קשים:

34

צפיפות רבה, רעב ומחלות. אבא החליט לעבור לזיאדין, עיר קטנה שנמצאת בסמוך לסמרקנד. אני חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים מקומי קטן. סבלתי מחום גבוה ושכבתי בחדר עם עוד נערה. זיכרון חזק נשאר בי מאז: חששתי כי בלי לשים לב, בעת ששכבתי עם חום גבוה, סיפרתי לרופאים הזרים על קיומה של האחוזה המשפחתית בפולין. כאשר אבי בא לבקר אותי בבית החולים סיפרתי לו על חששי. הוא הרגיע אותי ואמר: אין לך ממה לחשוש. הרופאים, שחשבת שהם רוסים, הם יהודים ולא יעשו לך רע. כאשר השתחררתי מבית החולים אבי סיפר לי על בית הילדים שפתחו בזיאדין. משפחתי חשבה שבדרך זו אוכל לצאת מרוסיה אל מקום טוב יותר, ונכנסתי לבית היתומים היהודי. אחותי אסתר נשארה בפולין. בבית היתומים היו ילדים שהוריהם גרו קרוב, ולכן לנו בלילה בבית, ואילו אלה שהוריהם התגוררו במרחק רב נשארו ללון במוסד. הדבר הטוב שזכור לי משם הוא ארוחת הצהריים החמה שקיבלנו בו, דבר שלא היה באפשרות הורינו לתת לנו. יום אחד הגעתי לבית היתומים ופגשתי את איטקה, שהינה חברתי הטובה עד היום. מצאנו את הבית ריק. הילדים האחרים עזבו. מציאות זו גרמה להידוק הקשר בינינו. תוך זמן לא רב נוצרה קבוצה ילדים חדשה בבית היתומים, שבאה במקום הקבוצה שעזבה ואנחנו הצטרפנו אליה. אחרי זמן מה עזבנו גם אנחנו את בית היתומים. יצאנו ממנו ברכבת ולא ידענו לאן, נפרדנו מההורים כאשר רודפות אותנו המחשבות: מתי נראה אותם שוב? הילד אדש איטקה ואני ישבנו זו ליד זו ברכבת, לקראת המסע שלווה על ידי הצי האנגלי. דרך חלון הרכבת התחננה אלינו אישה, שראו עליה שהיא בהריון, שניקח איתנו את הילד שלה וכך יהיה לו סיכוי להנצל, כיוון שמבוגרים לא עלו על הרכבת. היא מסרה לנו דרך החלון את בנה בן השלוש. על צווארו היתה שקית ובתוכה תמונה עם פרטיו ופרטי משפחתו: לילד קראו אדש. וכך יצאנו לדרך. איטקה ואני, שתי נערות צעירות בנות שש־עשרה שעד לא מזמן היו עם משפחותיהן, הפכנו ל'אמהות' וטיפלנו בילד קטן.

35

ירדנו מהרכבות והעלו אותנו לאונייה. את האוכל שקיבלנו נתנו לאדש, שהתלונן ביידיש שוב ושוב: 'איך בין אינגעריק' (אני רעב). באונייה הצטופפו מאות ילדים ומדריכים בתנאים לא אנושיים, שגבו קורבנות נוספים ממחלות, רעב ודיזנטריה. האונייה הובילה אותנו לפרס, לעיר הנמל פהלווי. זיכרונות מפהלווי הגענו לעיר פהלווי לקראת החגים, בחודש תשרי. הזיכרון שחרות אצלי הוא הביקור בבית הכנסת בפהלווי ביום הכיפורים. בדרך לבית הכנסת פגשנו את השפע ברחובות. במיוחד זכורים לי בתי הקפה, חנויות לדברי מתיקה, עוגות מקושטות, גלידות ושוקולדים שבלטו בחלונות הראווה. שנים לא ראיתי אוכל וההבדל בין הרעב לבין השפע היה גדול. עמדנו, איטקה, אני ובנות נוספות ליד חלון ראווה מלא עוגות מכל טוב. עינינו יצאו מחוריהן וכל אחת מאיתנו בחרה בדימיונה את העוגה אותה רצתה לאכול. מאחורינו עמד קצין פולני ושמע את הדברים. הוא נכנס והזמין עבורנו עוגות וגלידות. אולם אנחנו נאלצנו לסרב להזמנתו כיוון שזה היה יום הכיפורים. הסברנו לקצין את הסיבה לסירובנו. הקצין עמד על דעתו, והסביר כי מגיע לנו לאכול את העוגות לאחר שנות הסבל והרעב שעברנו. עמדנו על דעתנו ולא אכלנו למרות שהפיתוי היה גדול. מחנה האוהלים בטהרן מפהלווי הועברנו במשאיות לטהרן. שם נבנה עבורנו מחנה אוהלים גדול. חולקנו לקבוצות על פי גיל ועל פי מין: בנים בנפרד, בנות בנפרד. ארגנו לנו טיולים להכרת האזור. בזמן ששהינו במחנה סיירנו בעיר טהרן ובשווקיה וראינו את הסרט 'הדיקטטור הגדול'. היינו עשר בנות בקבוצה, ולמדריכה שלנו קראו רחל. היא היתה חניכת 'השומר הצעיר'. מה שאפיין אותה היה קולה המיוחד: בערבים היא שרה לנו שירים מהאופרה 'כרמן', ושירים בעברית... היא אהבה אותנו ופינקה אותנו ללא גבולות. רחל היתה לנו מודל לחיקוי. אנשים מהארץ הגיעו

36

לבקר אותנו, ביניהם משלחת ובה הגברת ציפורה שרתוק והגברת הנרייטה סולד. למרות הדאגה הרבה שדאגו לנו, הגעגועים שלנו למשפחות הלכו וגברו עם הזמן. המשך הדרך לארץ מהמחנה בטהרן הועברנו לאונייה בריטית, ולאחר הפלגה של שבוע ימים הגענו להודו (לאזור ששייך כיום לפקיסטן), לעיר קראצ'י. שוב שיכנו אותנו במחנה אוהלים ליד העיר, כאשר אנו ממתינים לאשרות עלייה לארץ. לאחר כמה שבועות במחנה הודיעו לנו שאנחנו עוזבים. שוב עלינו על אונייה והפלגנו לפורט־סעיד שבמצרים, משם המשכנו ברכבת לארץ ישראל. הרכבת הגיעה לרחובות. ילדים עם דגלונים קיבלו את פנינו, שרו לכבודנו וזרקו עלינו סוכריות ותפוזים. זו היתה הפעם הראשונה שראינו שפע של תפוזים!... התושבים בארץ התרגשו מאוד מבואנו כיוון שזו היתה העלייה הגדולה ביותר שהגיעה מאז פרוץ מלחמת .1943 העולם השנייה: אלף ילדים הגענו בפברואר הגענו עם הרכבת לעתלית ושם שהינו בהסגר במשך שלושה שבועות. מעתלית זכורה לי תחושה קשה של בדידות. איש לא הורשה לבקר אותנו. היינו קבוצה של עשר בנות מאותו בית ילדים ותמכנו אחת בשנייה. לאחר שעזבנו את עתלית חולקנו לקבוצות. קבוצתי עברה למשק הפועלות בתל אביב, בהנהלת חנה צ'יזיק. שנים ראשונות בארץ כאשר הגענו למשק הפועלות התפעלנו ממראה החדרים: שנים לא ראינו סדינים ושמיכות. ליד כל מיטה עמד שולחן ועליו פנקס, עיפרון ומפת ארץ ישראל. התרגשנו מאוד; שנים רבות היינו פליטים, עברנו ממקום למקום ולא היתה לנו פינה משלנו. אנשים רבים באו לבקר אותנו: מנהיגי היישוב, תלמידים מבתי הספר. המבקר שבלט בין כולם היה ברל כצנלסון. ההתלהבות לקראתנו

37

והטיפול בנו יצרו אצלנו תחושה נעימה. נשלחו אלינו מדריכים מתנועת ההתיישבות, שהחלו ללמד אותנו את השפה העברית ואנו התחלנו להתרגל לחיים מאורגנים. זה לא היה קל. לאחר שנים בלי ביטחון בסיסי, לא הצלחנו בקלות להאמין לבני אדם. צוות המדריכים השקיע מאמצים חינוכיים וניסה להחזיר לנו את הביטחון הבסיסי הזה. הגיעו אלינו מדריכים מעליית הנוער וערכו לנו סיורים בקיבוצי הארץ. אני החלטתי להתיישב בקיבוץ אפיקים, לשם עברנו אחרי התקופה הקצרה במשק הפועלות, ושהיתי שם במשך שנתיים במסגרת עליית הנוער.

. מימין: שרה ורנר , סלה פלדמן 4.4.1945 אפיקים

38

בליל הסדר נכנסנו לחדר האוכל והתפלאנו מהמראה שנגלה לעינינו, שולחנות ערוכים עם מפות ופרחים, מראה כזה לא ראינו במשך שנים. בכניסה לחדר האוכל כל אחד קיבל פרח, התרגשנו מאוד מאותו ערב. אפיקים היוותה עבורי את הבית שלא היה לי במשך שנות המלחמה. אני זוכרת שעבדנו בחריצות רבה בשעות הבוקר ולמדנו אחר הצהריים. באפיקים הכרתי את צבי, שלימים יהיה בעלי. לאחר שנתיים בקיבוץ, בהן עבדתי ולמדתי עברית, החלטתי לצאת ללימודים. עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר בתל אביב אצל בן דודי יעקב וייצמן, שגם הוא רק הגיע לארץ. עבדתי בעבודות שונות על מנת לחסוך כסף ללימודים. אחרי שנה עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד בויצ"ו. בסיום לימודי צבי ואני התחתנו, ואני הצטרפתי אליו לקיבוץ חצרים, שם שהיתי במשך תקופת מלחמת השחרור וגם לאחריה. החיים בחצרים היו

4.7.1947 סלה וצבי מתחתנים.

39

קשים, בלילה שמרנו וביום עבדנו. זו היתה תקופה לא קלה עם התרגשויות רבות. אחת מההתרגשויות היתה כאשר הצטופפנו בצריף חדר האוכל כדי להאזין לרדיו כאשר שידרו את הכרזת המדינה. שמחנו מאוד אבל גם דאגנו, ידענו שהמלחמה עומדת בפתח. באותה תקופה צבי עבד בנגרייה ואני בישלתי עבור החברים שעבדו שם. אני זוכרת את הפודינג שהכנתי מענבים שקטפתי בעצמי. לקראת סוף המלחמה הגיעה אמו של צבי ארצה. תחילה שהתה אצלנו בחצרים, לאחר מכן עברה לגור ברמת גן שם עבדה בחנות מכולת, משם עברה לבית ההורים ביפו. כשחלתה הועברה לבית חולים בילינסון ואני נסעתי לטפל הגיעו גם הורי לארץ, לאחר שנדדו מזיאדין לקרקוב ומשם 1949־ בה. ב לגרמניה. הם הגיעו לפרדס חנה, משם עברו ליפו וגרו בבית ההורים של מהתקף לב. אמי זכתה לאריכות ימים 1954־ קיבוץ חצרים. אבי נפטר ב כשהיא בת תשעים ושלוש, זכתה לחתן את נכדיה ולגדל 1982־ ונפטרה ב את ניניה. החלטתי לעזוב את הקיבוץ. צבי קיבל חופשה מהקיבוץ 1950 בשנת נולדה רחל בתנו הבכורה 1951־ והתחלנו את חיינו העירוניים ביפו. ב עברנו לבאר שבע ומאז 1955־ נולדו התאומים יצחק ויואב. ב 1954־ וב אנחנו גרים בנגב." באר שבע החלה סלה לעבוד במשרד הבריאות כאחות בריאות הציבור 1961 בשנת ב'טיפת חלב' בשכונת נווה נוי; יום בשבוע עבדה בבית ספר 'הרועה' ובנוסף נסעה בהסעות של משרד הבריאות למושב שדה־צבי, גם שם מילאה את תפקידה כאחות בבריאות הציבור. סלה החלה לעבוד גם במושב נבטים, שם פגשה את אנשי העדה הקוצ'ינית הידועים כאנשים מופנמים, צנועים ונעימי הליכות, "כאשר הם היו מגיעים לטיפול, לחיסון או למעקב אצל הרופא הם היו מגיעים לבושים במיטב בגדיהם. לא היו נשמעים קולות של בכי גם כאשר קיבלו חיסון, או עברו בדיקה של רופא. הם היו אנשים חמים וידעו להודות ברוחב לב על היחס שקיבלו."

40

לאחר נפילתו של צקי במלחמת יום הכיפורים, סלה יצאה לחופשה של שלושה חודשים, וחזרה והמשיכה לעבוד. כאשר החליטה לצאת לפנסיה מוקדמת ערכו לה אנשי נבטים מסיבת פרישה מרגשת; מקהלת החליליות של בנות הישוב ניגנה ודברים חמים נאמרו שם. אנשים הופתעו לגלות שהיא רעייתו של צבי, שגם הוא היה פעיל בקליטת אנשי המושב.

1966-7 סלה מחבקת את יואב, צקי מאחור; עומר

41

בהגיע סלה לגבורות כתבו לה נכדיה שיר: (על פי השיר 'יום שישי את יודעת') יום הולדת לסלה יל ִ ג ָ ם לא ר ֹ יו ּ הו ֶ ז יל ִ ח ְ ת ַ ה נ ּ יר פ ִ ש ָ ז ל ָ א

ה ָ א ָ ל ְ פ ִ ה נ ָ יש ִ ל א ַ ע ה ָ ש ל ֵ ת י ֶ ד ֶ ל ּ יום הו ץ ֵ לא ק ְ ה ל ָ ר ּ סו ְ מ ץ ֵ יע ַ י ְ ם ת ּ חו ְ ל ת ָ כ ְ ּ ב ה ָ ע ּ נו ְ צ ּ ה ו ָ ר ָ ש ְ י

ה ָ יע ִ ג ְ ר ַ ם מ ָ ל ּ ו ּ ת כ ֶ א ה ָ צ ּ רו ֲ ך ח ָ ּ ל כ ָ ּ יא כ ִ ה א ָ צ ְ מ ִ י י ִ ל מ ִ י ַ ת ח ֶ ש ֵ א ה ָ ח ְ מ ִ ש ְ ּ יר ב ִ ש ָ ה נ ָ ד — ל ַ ח ַ י ְ ּ ה ב ָ ימ ִ ד ָ ז ק ָ א

ים ִ ה ְ ד ַ ת מ ֶ ל ֶ ש ַ ב ְ מ ים ִ ע ָ ע ט ֶ ט ְ יל ִ פ ֶ ג ַ ה ים ִ ר ָ מ ְ ש ַ ת ה ַ ג ּ עו ְ ו ים ִ ט ָ ר ְ ס ַ ה ֵ ש מ ָ מ ַ מ ה ָ יק ִ ּ פ ְ ס ַ ל מ ּ כ ַ יא ה ִ ה ה ָ כ ֵ ר ְ ּ ב ַ ּ ת ב ֹ חו ְ ש ִ ם ל ַ ג ל ֵ ּ פ ַ ט ְ ה ל ָ ינ ִ ג ַ ּ ב ל ֵ ּ פ ַ ק ְ ה ל ָ יס ִ ב ְ כ ּ ו

ה ָ ימ ִ ש ְ ר ָ ת ה ַ יל ִ ח ְ ת ֹ זו ה ָ ימ ִ ה ְ ד ַ ן מ ֵ כ ָ יא א ִ ה ה ָ מ ְ צ ַ ע ְ ּ ה ב ָ ק ּ תו ְ יא מ ִ ת — ה ֶ ב ֶ ה ֹ יא או ִ ים ה ִ ק ּ תו ְ מ

42

ים ִ ל ֵ ּ ת כ ֶ צ ֶ ח ֹ יא רו ִ ה ים ִ ל ַ ת ס ֶ ב ֶ ח ֹ סו ְ ו ים ִ ר ָ פ ְ ם ס ַ את ג ֵ ר ֹ יא קו ִ ה ים ִ יר ִ ש ְ ה ל ָ יב ִ ש ְ ק ַ מ ד ָ ח ֶ ל א ָ ּ ק כ ֵ נ ַ פ ְ ת ד ָ ח ּ יו ְ מ ִ ּ א ב ָ ּ ב ַ ת ס ֶ א ְ ו ט ֶ ל ַ ּ ב ְ ּ ה ב ָ פ ֹ ם צו ַ ג ית ֵ א ְ ל ִ י נ ִ ת ְ ל ִ ּ ש ב ָ מ ַ מ

ר ַ מ ֹ ה לו ַ ף מ ֹ י סו ִ ל ְ ּ ש ב ֵ י ר ַ מ ְ ג ִ ר נ ָ ב ְ ּ יר כ ִ ש ַ ך ה ַ א כתבו הנכדים: איל, יעל, מיכל, דנה, ורונה.

43

באפיקים; צבי על העגלה, ראשון מימין

44

משק הפועלות ואפיקים

במשק הפועלות עוד לפני שהגיעו 'ילדי טהרן' לארץ, הכינו המוסדות עבורם מסגרות חינוך שונות ותיכננו לגייס אותם למשימת יישוב הארץ ולמאבק בבריטים. הילדים שירדו מהרכבת היו כחושים, חלשים וחולים, וראשית נזקקו להתאוששות גופנית ונפשית מן התלאות שעברו. קבוצת הילדים הבוגרים נשלחה אל משק הפועלות של חנה צ'יזיק כדי להבריא. במשק הפועלות נפגשו הבנים והבנות, לראשונה מאז ימי המחנה. במשך כל שלבי המסע — המחנות, האוניות והרכבות — הם שהו בקבוצות נפרדות, ולמרות שנסעו יחד לא פגשו אלה את אלה. התקופה בה שהו יחד במשק הפועלות הפכה אותם לחבורה מלוכדת. איטקה, חברתה הטובה של סלה ובת הגרעין המייסד של חצרים, סיפרה על התקופה במשק הפועלות: "כשהיינו במשק הפועלות פינקו אותנו כל הזמן, אכלנו אוכל טוב ועשיר שלוש פעמים ביום, בכל מקום חילקו לנו שוקולד. הלכנו להרבה טיולים, לקחו אותנו להצגות ב'הבימה', לגן חיות. נסענו באוטובוסים חינם. קנו לנו בגדים בחנות 'אתא', הלבישו אותנו חאקי. גדולי היישוב באו לבקר אותנו — הילדים שהגיעו מהמלחמה — כי אז רק התחילו לשמוע בארץ על מה שקורה שם."

45

במשק הפועלות התחילו הילדים ללמוד עבודה חקלאית. משפחות שגרו ולטר ְ ליד המשק אימצו אותם, אירחו אותם ודאגו להם. צבי, שייקה אחיו, ו בן הקבוצה היו אצל משפחת יקותיאלי. לילדים היתה תחושה חזקה של חיבוק מצד מוסדות היישוב ומצד האנשים הפרטיים שדאגו לשלומם ורצו בטובתם. דוגמה לנכונות לסייע לילדים עולה ממכתב שכתב ד"ר סלקה, רופא שיניים מפתח תקוה: "לכבוד ראש עיריית פתח תקווה. בזה אני מודיע לכב', כי אני מוכן לטפל בשיניים חולות של ילדי טהרן, במסגרת הצורך, כמובן חינם בלי כסף. אני מחכה לתשובתך, כדי לסדר את העניין. בכבוד רב, ד"ר סלקה" (ארכיון חצרים)

משק הפועלות בתל אביב; מימין: ולטר נוימן, צבי פלדמן, חיים רום

46

לאחר כמה חודשים של התאוששות והבראה נסעה החבורה ממשק הפועלות לסיור בקיבוצים בעמק הירדן. סלה מספרת: "לקחו אותנו לעמק הירדן, לבחור מקום בו נהיה בחברת נוער. ביקרנו בדגניה, כפר גלעדי ואפיקים. באפיקים היתה קבלת פנים מאוד יפה, ואנחנו התרשמנו והחלטנו ללכת לשם בתור חבורה. הקיבוץ היה יפה בעינינו, והחברים היו נחמדים מאוד. סך הכול היינו מאושרים שם, אבל כל הזמן היתה דאגה בלב — מה יקרה להורים שלנו? חברי אפיקים ניסו לעזור לנו, ופעם בשלושה חודשים היתה לנו אפשרות לשלוח חבילות להורים שנשארו מאחור." ההגעה לאפיקים קיבוץ אפיקים נקרא כך על שם שני אפיקי הנחלים שזורמים לידו, הירדן והירמוך. הקיבוץ היה מורכב מאוהלים וצריפים, חדר אוכל בו התכנסו החברים לארוחות ואסיפות, ומפעל קטן לעצים. "הגענו לאפיקים כמה ימים לפני פסח. הביטחון והחוזק ששדרו אלינו בקבלת הפנים בתחנת הרכבת בחדרה רק התגברו כעת, עם ההגעה לקיבוץ בעמק הירדן. מקבלי הפנים אמרו לנו דבר אחד: כאן ביתכם. זהו מקומכם. את צרור הנדודים והסבל שידעתם במהלך החיים עד שהגעתם הנה אתם יכולים להניח בצד. מעתה תחיו כאן. הכול היה כל כך שונה ממה שהכרתי עד כה, בפולין ובדרכים. לפני המלחמה, בבית ספר 'תרבות' ובתנועת 'גורדוניה' סיפרו לנו הרבה על ארץ ישראל, ופתאום כל התמונות שראינו והסיפורים ששמענו היו למציאות. ילדי החברים בקיבוץ היו מעט חשדניים כלפינו בהתחלה. החברים עצמם שמחו מאוד על בואנו, ורצו לתת לנו תחושה טובה ככל האפשר. הם התלהבו בהתחלה מאוד מכך שהם יכולים לדבר איתנו בפולנית וברוסית. לאחר כמה חודשים באו ואמרו, 'תצחקו בבקשה בעברית ולא בפולנית', אך האמת היתה שהם שמחו על ההזדמנות לדבר שוב בשפת אמם, ואולי הרגישו הזדהות עם בני משפחותיהם שאבדו שם. שייקה, אחי הצעיר, למד בבית הספר בדגניה עם שאר ילדי הקיבוץ. לנו, החבר'ה הבוגרים של עליית הנוער, בנו תוכנית אחרת של חצי יום עבודה וחצי יום לימודים: עבדנו בבוקר ארבע שעות, אכלנו ארוחת צהריים — וללימודים. בתחילה למדנו עברית, שפה שרוב הנערים עדיין לא ידעו

47

כל כך טוב. לי היה יתרון בולט על החברים האחרים בכך ששלטתי טוב בעברית עוד קודם. אחרי שלמדנו עברית התחלנו ללמוד גם דברים אחרים, קצת תנ"ך, קצת ספרות עברית. בעבודה חילקו את חברי עליית הנוער בין הענפים השונים של הקיבוץ — מדגרה, רפת, תמרים, תבואות... נערים גלותיים, צנומים וחלשים ככל שהיו, היו צריכים להסתגל אט־ אט לשגרה בקיבוץ המממשת את האידיאולוגיה שלשמה הועלו ארצה — יישוב הארץ על ידי עבודה בחקלאות. במהלך הזמן נעשיתי אני אחראי על מטעי הבננות." קשיים בקליטה "לא כולם הסתגלו בקלות לחיים חדשים אלו. ארגון עליית הנוער היה קיים שנים אחדות לפני שהעלה אותנו ארצה. הוא הוקם בשל עליית הנאצים לשלטון וההבנה שיש להעלות את הנוער מאירופה במהירות לפני שיהיה מאוחר. אך טרם הועלו לקיבוצים ילדים שעברו את הטלטלות והזוועות שאנחנו עברנו. בשנות המלחמה התנהלו בארץ חיים סוערים ומלאים: הגנה, מחתרות, פלמ"ח, בריטים, קיבוצים, חומה ומגדל... בשלב בו אנו הגענו הם כבר שמעו על נוראות השואה. היישוב סער בעקבות השמועות על המתחולל שם, ומדאגה וחרדה לגורל המשפחות שהשאירו מאחור. הרגשנו זאת היטב בקבלת הפנים שערכו לנו עם בואנו, בטיפול במאות הילדים שבאו משם ניסו לתת ולהעניק את כל שלא יכלו לעשות למען בני עמם שנספו. אבל הקושי בקליטה היה רב — התנאים בקיבוץ, באופן מעשי, לא היו פשוטים. היה חם מאוד בעמק הירדן, ההתיישבות היתה בחיתוליה והידע המקצועי היה ראשוני מאוד. המשפחות המאמצות קיבלו אותנו בשמחה אל בתיהן, אך גם החברים היו טרודים מאוד בחייהם, בקיום היומיומי ובחיי הקבוצה, ולא היה להם הרבה פנאי לטיפול בנו. ומעבר לכך, מבחינה מנטלית לא ניתן היה להגיע להבנה מלאה של המצב שלנו בין הצברים שהיו בארץ בתקופה זו. בנות הקבוצה שלנו מספרות על מדריכה שנכנסה יום אחד למגוריהן של הבנות וגילתה שחפציהן ארוזים עדיין בתיקים. היא לא הבינה מה הסיבה לכך, 'הרי יש לכן ארונות, מדוע אתן לא משתמשות בהם? והרי אתן גרות פה כבר כמה חודשים! פרקו את התיקים!'.

48

זה היה אופייני מאוד למפגש שלהם איתנו, לחוסר היכולת להבין לגמרי — גם כאשר היינו שמחים מאוד באפיקים, עבדנו ולמדנו, לא יכולנו להיות בטוחים עד הסוף שכאן נשאר לאורך זמן. היינו רגילים להתנהלות בה מדי כמה שבועות או חודשים מעבירים אותנו בפתאומיות ממקום למקום, ולכן העדפנו, מבלי שדיברנו על כך ממש, להשאיר את החפצים בתיקים — מי יודע כמה זמן יעבור עד שנאלץ לארוז שוב? ילדי אפיקים היו חשדניים מאוד כלפינו; למראנו השונה, לשפה המוזרה שדיברנו. אני לא סבלתי מיחס כזה, אך בין הילדים נשמעו טענות רבות. עם הזמן ניסינו כולנו להידמות ככל האפשר לבני ובנות אפיקים. רצינו להיקרא בשמות עבריים. אני, כמו הרבה מהקבוצה העדפתי להחליף את השם 'הנריק', או 'הרשל' כפי שכינו אותי בבית, בשם צבי. רצינו לדבר כמותם, לצחוק כמותם, לעבוד כמותם."

מימין: איטקה גרינברג, שרה ורנר, לא ידוע, סלה מייטק, צבי פלדמן ויהודית מינצר

49

בן־ציון תומר כתב מחזה בשם 'ילדי הצל' על אחד מילדי טהרן וסיפור קליטתו בארץ. באחת התמונות מספר גיבור המחזה, יורם (ילד מילדי טהרן, ששינה את שמו לשם ישראלי ועושה הכל כדי להידמות לבני הקיבוץ הצברים), על חוויותיו עם נעמי ודובי, בני הקיבוץ, בתורנות בחדר האוכל: "לעולם לא אשכח את הערב ההוא במוסד. הייתי תורן, יחד עם נעמי ועם דובי. ניקיתי את השולחנות. כמויות עצומות של אוכל נערמו על השולחן. כמויות שיכלו לפרנס את הורי, שם, במשך שנה. 'מה לעשות עם השיירים?' שאלתי. 'לאשפה!' ענה לי דובי. 'אינני יכול', אמרתי. שניהם התחילו לצחוק כאילו סיפרתי בדיחה טובה. פתאום התחלתי לשנוא את עצמי. אותם. את עצמי. את זכרונותי שמפריעים לי להיות אחד מהם." )23 ' , עמ 1963 (בן־ציון תומר 'ילדי הצל' הוצאת עמיקם "בקיבוץ אפיקים היינו קבוצה אחת, וזה מה שהחזיק אותנו. רק אנחנו יכולנו להבין זה את זה, את הקשיים הכרוכים גם בקליטה שאליה שאפנו כל כך. מישקה צור, המדריך שלנו, היה הכל בשבילנו — אבא, מורה, סבא. כששמחנו היינו הולכים אליו, כשבכינו היינו הולכים אליו... בתקופה זו הכרתי את סלה — אמנם יעברו שנים עד שנהיה זוג של ממש ונתחתן, אך פעמים רבות היינו שומרים יחד ומטיילים שנינו בקיבוץ." הצטרפות לפלמ"ח "לאחר שנתיים הסתיימה תוכנית ההכשרה שלנו. עם סיומה, פנו אלינו מחברת הנוער והציעו לנו להצטרף לפלמ"ח. הסבירו לנו שזה כרוך בעבודה ובאימונים, ושיש בכך גם סכנה — האנגלים המתנגדים, כלי הנשק. הדגישו בפנינו שזו התנדבות, ומי שרוצה יכול להצטרף, אך זו אינה חובה. היו שבחרו לעזוב ולהמשיך בחייהם הפרטיים. המשמעות של החיים בקיבוץ במסגרת עליית הנוער היתה מבחינתי גם להתגייס לפלמ"ח, מה שאז — שלא כמו היום — לא היה בגדר התלבטות ,1946 עבור רובנו. את חברת הנוער שלנו באפיקים גייסו לפלמ"ח בשנת במסגרת 'ההכשרות המגויסות'. הרעיון של גיוס זה עלה בעקבות מחסור גדול בכוח אדם בפלמ"ח. לכן, החליטו לגייס לפלמ"ח קבוצות שלמות

50

של נערים, במסגרת תנועות נוער וקבוצות שונות לפרק זמן של הכשרה בקיבוץ ולחימה. כיוון שעד אז גייסו רק בודדים לאימונים ולחימה, הרעיון של 'ההכשרות המגויסות' היה לכוון אותנו כבר מהתחלה, בתור קבוצה מגובשת, להמשיך בדרך החלוצית ולהקים יישובים משל עצמנו. לשם כך היה צורך לגייס נערים ונערות שמכירים זה מכבר, שחולקים זה עם זה אידיאלים דומים ויוכלו לעמוד במשימה הקשה של יישוב הארץ. קבוצת ההכשרה שלנו היתה מורכבת מקבוצות רבות — פלוגה ג' בעמק הירדן היתה של צופים צברים, והורכבה משני גילאים, קבוצה שסיימה רנים' ֶ ה ֶ את ההכשרה וקבוצה שרק התחילה. ההכשרה כללה גם אותנו, 'הט מכיוון שהיינו עולים חדשים שחררו את חלקנו כעבור שנה. בקבוצה היה חלק שקראנו לו 'החפציבאים', הכשרה מגויסת בבית הערבה ואחר ,44 כך בחפציבה. זאת אומרת שהגרעין המייסד היה מורכב מצופים גיוס , נוער ה' אפיקים — הטהרנים והחפציבאים יחד. בהכשרה 45 צופים גיוס היתה מחזוריות של שבועיים של אימונים בנשק, ושבועיים עבודה במשק — כתשלום על המגורים והשהייה שלנו בהם. שילוב המינים — הבנות והבנים — ואי האחידות בכושר הגופני גרמו לא אחת לבעיות בקבוצות אלו של הפלמ"ח, והקשו על הגיוס והאימונים. אך ניכר היה בהכשרה כי הלכידות של הקבוצה יוצרת איכות אחרת, שלא היתה קיימת אצל המגויסים הבודדים. וכך העיד לוחם שלחם לצד הכשרה מגויסת, כשלנו: 'בקרבות ירושלים, כשהיינו רבוצים בראשי המשלטים, והחבר'ה מתבוננים סביבם ומתווכחים על איזה רכס־הר יבנו את משקם, את שלהם, הרגשתי כמה שהם אחרים מאיתנו. אנחנו באנו, כבשנו, ישבנו, קיללנו, הלכנו; אצלם — זה אחרת. כל מקום, כל הר אמר להם משהו.' )1958 (יוסף פינסקי 'עזה כחיים' הוצאת הקיבוץ המאוחד ליל הגשרים , זמן קצר אחרי גיוסנו, השתתפתי ב'ליל הגשרים'. 1946 "בקיץ של במבצע זה, שכונה גם 'מבצע מרכולת', תוכנן פיצוצם של אחד־עשר גשרים שחיברו את ארץ ישראל עם שכנותיה. תשעה מהגשרים אכן

51

פוצצו, והדבר גרם לבריטים קשיים בתחבורה ובאספקה, ולנזקים כספיים רבים. אחד מהגשרים שפוצצו בהצלחה היה גשר הירמוך שהיה הארוך ביותר מבין הגשרים שפוצצו באותו לילה, וחברי הפלמ"ח בקיבוץ אפיקים השתתפו בו, ביניהם גם אני. הכוח יצא עם חשיכה מהפרדס של אפיקים על גבי פלטפורמה רתומה לטרקטור, וכעבור נסיעה של כרבע שעה הגיע סמוך לאפיק הירמוך. חלק מהכוח נע ברגל לעבר הגשר, מרחק ארבעה קילומטרים. כמה שעות לאחר מכן יצא כוח משנה של שישה לוחמים מאפיקים והציב חסימות על הכבישים המוליכים לגשר. באותה שעה נכנסו שני אנשי פלמ"ח חמושים באקדחים לבניין הדואר במושבה כנרת, התקשרו למשטרות טבריה וצמח ומסרו להן בשם 'תנועת המרי העברי' התראה, כי בבניינים הוטמנו מטעני חומר נפץ העומדים להתפוצץ כעבור מחצית השעה. ההודעות יצרו אנדרלמוסיה וגרמו להסחת דעתם של הכוחות הבריטים, אשר ירו במשך כל הלילה אש חסרת תכלית באזור הכנרת, בעוד הכוח העיקרי הלך וקרב לגשר הירמוך. בהגיע הכוח אל הגשר הסתבר כי בניגוד לתצפיות המוקדמות עמדות השמירה אינן מאויישות על ידי שומרים. המטען שכלל שלוש־מאות קילוגרם חומר נפץ הונח בארבע פינות הגשר, פוצץ, והגשר קרס. בעת הנסיגה נתקל הכוח בקבוצת רוכבים של חיל הספר העבר־ירדני שמיהרה למקום הפיצוץ. שניים מהרוכבים נורו והיתר הסתלקו. בפעולה נהרג אחד החברים בהכשרה שלנו, יוסף קינדמן. הכוח המשיך בנסיגתו דרך השטח הירדני, סמוך לכפר אל־עדסייה, חצה שנית את הירמוך והגיע בשלום לקיבוץ אשדות־יעקב. גשר הירמוך נותר הרוס עד עצם היום הזה." יחזקאל, מילדי טהרן שהשתתף בפעולה, סיפר על חלקם של חברי הכשרה ה': "הייתי העגלון של החבורה שנסעה לפוצץ את גשר אל־חמה בליל הגשרים. היינו שתי מחלקות באפיקים, 'הצופים' ו'ילדי טהרן'. הם, 'הצופים', היו פייטרים. לנו, 'ילדי טהרן', היו תפקידים משניים. תפקידי הסחה וכדומה. אני הובלתי את החברה עד שער הגולן ומשם הם הלכו ברגל."

52