צבי פלדמן - איש הנגב

ילדות

נער כבן שמונה־עשרה עומד על רציף רכבת בארץ חדשה וזרה. לימים יהיה מן המגינים עליה, חלוץ ומתיישב ואף יפעל לקליטת עולים י, ִ ק ֲ ח ׂ ַ אחרים. לימים יקים בה את משפחתו. לימים יהיו מילות השיר "ש ח" שגורות על שפתיו כמו המנון. ׂ ָ ם ש ֵ ל ֹ חו ַ י ה ִ נ ֲ א ּ ת, זו ֹ מו ֹ לו ֲ ח ַ ל ה ַ י ע ִ ק ֲ ח ׂ ַ ש בפברואר 18־ כרגע כל זה עוד רחוק מאוד. תחנת הרכבת אליה הגיע ב היא עוד תחנה במסע ארוך שהתחנות בו אינן ידועות, כמו גם זמני 1943 החנייה בהן ומה שיקרה במהלך המסע ואחריו, לאן הגענו הפעם? ולכמה זמן? ומה יקרה כאן? — הלא ידוע רב כל כך עד שקשה לו לזכור מתי חש לאחרונה תחושה של בית — יציבות וביטחון. הנער לא עומד שם לבד. הוא אחד בתוך קבוצת נערים ונערות שהגיעה לארץ ישראל ממצרים לאחר ששהו במחנה, אליו הגיעו ממקומות שונים בטהרן שבפרס. ביום חורפי קר וגשום עברה רכבת ובה מאות ילדים ממצרים לארץ הגיעה לתחנת עתלית. זה היה סופו של מסע 1943 בפברואר 18־ ישראל, וב ארוך ומתיש. עשרות אנשים מהיישוב חיכו לילדים בתחנה ובידיהם דגלים, ממתקים ותפוזים, מבקשים להמתיק את בואם. כאשר החלו הילדים לרדת מהרכבת נדהמו האנשים ממראם: "זקנים בלא עת. מראם החיצוני מדכא, רובם כחושים ודלים, פניהם מצומקים, עיניים דלוחות מנדודי שינה וקור, לרבים מהילדים אין נעלים לרגליהם והם יחפים, אחרים לבושים בגדים דלים וקרועים שאין בהם לשמור עליהם מפני הקור של ימי החורף... הלב )19.2.1943 ' נצבט למראה המחזה הזה." ('הארץ

13