צבי פלדמן - איש הנגב
צפיפות רבה, רעב ומחלות. אבא החליט לעבור לזיאדין, עיר קטנה שנמצאת בסמוך לסמרקנד. אני חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים מקומי קטן. סבלתי מחום גבוה ושכבתי בחדר עם עוד נערה. זיכרון חזק נשאר בי מאז: חששתי כי בלי לשים לב, בעת ששכבתי עם חום גבוה, סיפרתי לרופאים הזרים על קיומה של האחוזה המשפחתית בפולין. כאשר אבי בא לבקר אותי בבית החולים סיפרתי לו על חששי. הוא הרגיע אותי ואמר: אין לך ממה לחשוש. הרופאים, שחשבת שהם רוסים, הם יהודים ולא יעשו לך רע. כאשר השתחררתי מבית החולים אבי סיפר לי על בית הילדים שפתחו בזיאדין. משפחתי חשבה שבדרך זו אוכל לצאת מרוסיה אל מקום טוב יותר, ונכנסתי לבית היתומים היהודי. אחותי אסתר נשארה בפולין. בבית היתומים היו ילדים שהוריהם גרו קרוב, ולכן לנו בלילה בבית, ואילו אלה שהוריהם התגוררו במרחק רב נשארו ללון במוסד. הדבר הטוב שזכור לי משם הוא ארוחת הצהריים החמה שקיבלנו בו, דבר שלא היה באפשרות הורינו לתת לנו. יום אחד הגעתי לבית היתומים ופגשתי את איטקה, שהינה חברתי הטובה עד היום. מצאנו את הבית ריק. הילדים האחרים עזבו. מציאות זו גרמה להידוק הקשר בינינו. תוך זמן לא רב נוצרה קבוצה ילדים חדשה בבית היתומים, שבאה במקום הקבוצה שעזבה ואנחנו הצטרפנו אליה. אחרי זמן מה עזבנו גם אנחנו את בית היתומים. יצאנו ממנו ברכבת ולא ידענו לאן, נפרדנו מההורים כאשר רודפות אותנו המחשבות: מתי נראה אותם שוב? הילד אדש איטקה ואני ישבנו זו ליד זו ברכבת, לקראת המסע שלווה על ידי הצי האנגלי. דרך חלון הרכבת התחננה אלינו אישה, שראו עליה שהיא בהריון, שניקח איתנו את הילד שלה וכך יהיה לו סיכוי להנצל, כיוון שמבוגרים לא עלו על הרכבת. היא מסרה לנו דרך החלון את בנה בן השלוש. על צווארו היתה שקית ובתוכה תמונה עם פרטיו ופרטי משפחתו: לילד קראו אדש. וכך יצאנו לדרך. איטקה ואני, שתי נערות צעירות בנות שש־עשרה שעד לא מזמן היו עם משפחותיהן, הפכנו ל'אמהות' וטיפלנו בילד קטן.
35
Made with FlippingBook Publishing Software