צבי פלדמן - איש הנגב
לבקר אותנו, ביניהם משלחת ובה הגברת ציפורה שרתוק והגברת הנרייטה סולד. למרות הדאגה הרבה שדאגו לנו, הגעגועים שלנו למשפחות הלכו וגברו עם הזמן. המשך הדרך לארץ מהמחנה בטהרן הועברנו לאונייה בריטית, ולאחר הפלגה של שבוע ימים הגענו להודו (לאזור ששייך כיום לפקיסטן), לעיר קראצ'י. שוב שיכנו אותנו במחנה אוהלים ליד העיר, כאשר אנו ממתינים לאשרות עלייה לארץ. לאחר כמה שבועות במחנה הודיעו לנו שאנחנו עוזבים. שוב עלינו על אונייה והפלגנו לפורט־סעיד שבמצרים, משם המשכנו ברכבת לארץ ישראל. הרכבת הגיעה לרחובות. ילדים עם דגלונים קיבלו את פנינו, שרו לכבודנו וזרקו עלינו סוכריות ותפוזים. זו היתה הפעם הראשונה שראינו שפע של תפוזים!... התושבים בארץ התרגשו מאוד מבואנו כיוון שזו היתה העלייה הגדולה ביותר שהגיעה מאז פרוץ מלחמת .1943 העולם השנייה: אלף ילדים הגענו בפברואר הגענו עם הרכבת לעתלית ושם שהינו בהסגר במשך שלושה שבועות. מעתלית זכורה לי תחושה קשה של בדידות. איש לא הורשה לבקר אותנו. היינו קבוצה של עשר בנות מאותו בית ילדים ותמכנו אחת בשנייה. לאחר שעזבנו את עתלית חולקנו לקבוצות. קבוצתי עברה למשק הפועלות בתל אביב, בהנהלת חנה צ'יזיק. שנים ראשונות בארץ כאשר הגענו למשק הפועלות התפעלנו ממראה החדרים: שנים לא ראינו סדינים ושמיכות. ליד כל מיטה עמד שולחן ועליו פנקס, עיפרון ומפת ארץ ישראל. התרגשנו מאוד; שנים רבות היינו פליטים, עברנו ממקום למקום ולא היתה לנו פינה משלנו. אנשים רבים באו לבקר אותנו: מנהיגי היישוב, תלמידים מבתי הספר. המבקר שבלט בין כולם היה ברל כצנלסון. ההתלהבות לקראתנו
37
Made with FlippingBook Publishing Software