צבי פלדמן - איש הנגב

קשים, בלילה שמרנו וביום עבדנו. זו היתה תקופה לא קלה עם התרגשויות רבות. אחת מההתרגשויות היתה כאשר הצטופפנו בצריף חדר האוכל כדי להאזין לרדיו כאשר שידרו את הכרזת המדינה. שמחנו מאוד אבל גם דאגנו, ידענו שהמלחמה עומדת בפתח. באותה תקופה צבי עבד בנגרייה ואני בישלתי עבור החברים שעבדו שם. אני זוכרת את הפודינג שהכנתי מענבים שקטפתי בעצמי. לקראת סוף המלחמה הגיעה אמו של צבי ארצה. תחילה שהתה אצלנו בחצרים, לאחר מכן עברה לגור ברמת גן שם עבדה בחנות מכולת, משם עברה לבית ההורים ביפו. כשחלתה הועברה לבית חולים בילינסון ואני נסעתי לטפל הגיעו גם הורי לארץ, לאחר שנדדו מזיאדין לקרקוב ומשם 1949־ בה. ב לגרמניה. הם הגיעו לפרדס חנה, משם עברו ליפו וגרו בבית ההורים של מהתקף לב. אמי זכתה לאריכות ימים 1954־ קיבוץ חצרים. אבי נפטר ב כשהיא בת תשעים ושלוש, זכתה לחתן את נכדיה ולגדל 1982־ ונפטרה ב את ניניה. החלטתי לעזוב את הקיבוץ. צבי קיבל חופשה מהקיבוץ 1950 בשנת נולדה רחל בתנו הבכורה 1951־ והתחלנו את חיינו העירוניים ביפו. ב עברנו לבאר שבע ומאז 1955־ נולדו התאומים יצחק ויואב. ב 1954־ וב אנחנו גרים בנגב." באר שבע החלה סלה לעבוד במשרד הבריאות כאחות בריאות הציבור 1961 בשנת ב'טיפת חלב' בשכונת נווה נוי; יום בשבוע עבדה בבית ספר 'הרועה' ובנוסף נסעה בהסעות של משרד הבריאות למושב שדה־צבי, גם שם מילאה את תפקידה כאחות בבריאות הציבור. סלה החלה לעבוד גם במושב נבטים, שם פגשה את אנשי העדה הקוצ'ינית הידועים כאנשים מופנמים, צנועים ונעימי הליכות, "כאשר הם היו מגיעים לטיפול, לחיסון או למעקב אצל הרופא הם היו מגיעים לבושים במיטב בגדיהם. לא היו נשמעים קולות של בכי גם כאשר קיבלו חיסון, או עברו בדיקה של רופא. הם היו אנשים חמים וידעו להודות ברוחב לב על היחס שקיבלו."

40