יעקב שמאי

רחל סעד בילדותו היה יעקב ילד חמוד. אנחנו, בני המשפחה, אהבנו לקחת אותו לטייל בעגלה בכל שבת. היינו שעות רבות איתו ועם אחיו הגדול אליהו. אני, בת הדודה וגם הדודה פנינה היינו מגיעות בשבתות משכונת בית ישראל למחנה יהודה ששם הם גרו, ויוצאות איתם לטיול בעיר וממש נהנים ביחד. לאחר שעזבו את ירושלים נסענו אליהם בחופשות. הלכנו איתם יד ביד בחופשות בבציר ובקטיף – היה מאוד מהנה וחבל היה לחזור הביתה. כמו כן, יעקב בא אלינו בחופשות. היינו משפחה מאוחדת ואוהבת, וכשיעקב גדל והיה לחבר כנסת נפגשנו יותר כי הוא הִרבה להיות בירושלים ולכן היינו המומים כששמענו שנפטר. מוקדם מדי, וזה קשה. , ובעודו ילד צעיר, עברה משפחתו לגור במושבה גבעת עדה 1940 יעקב נולד בירושלים בשנת כציונים לפיתוח הארץ. יעקב ינק ציונות פוליטית משחר נעוריו. אביו היה מאוד קשוב לקורה בארץ וזה עבר לבנים. אבל יעקב היה הפעיל מכל המשפחה, שכולה הייתה ימנית, ויעקב הצטרף לליכוד והיה נציג הליכוד בהסתדרות ולאחר מכן חבר כנסת. יעקב היה מבין גדול בפוליטיקה, כל המשפחה, דודים ודודות

היינו מתייעצים איתו ושומעים את דעתו. הוא היה חשוב לנו, אהבנו אותו והתגאינו בו. יהי זכרו ברוך.

דינה מרקו

ברצוני לספר כמה דברים על בן דודי זכרו לברכה. בכל האירועים שפגשנו בו, על אף חייו הפוליטיים מלאי המתח, הוא תמיד היה רגוע ומחייך. היו לו פנים מחייכות. כשדיברתי איתו, גם פניי חייכו. תמיד עקבנו אחר פעילותו הפוליטית, כשבכל תפקיד שבו שימש ראה שליחות. היינו קשובים לדבריו ולניתוחיו הפוליטיים. אני זוכרת, מטבע הדברים, את אלה הקשורים למשפחה. בריאיון לעיתון שנערך לאחר בחירתו הראשונה לכנסת, הוא סיפר איך מנעו ממנו יציאה לקטיף, בשעה ששאר הילדים עלו להסעה. כשהגיע לבית מאוכזב, הרגיע אותו אביו והסביר לו: שלא מדובר בו, אלא – שהוא משלם מחיר, משום ש"הוא בן של חירותניק". הסיפור כנראה ריגש את ראש הממשלה בגין, שכן בגין צלצל אליו אישית ובירך אותו עם בחירתו. זיכרון נוסף הוא שבמפגש המשפחה המורחבת, יעקב סיפר לנו שמצא תמונה של אישה בתצלומי המשפחה. מששאל את אביו עליה, התגלה לו שאביו נישא לה בנישואים פיקטיביים, כדי להעלותה מפולין לארץ, בתקופה שבה היו בעיות בחלוקת סרטיפיקטים לאנשי אצ"ל ולח"י. בנוסף, כשנפטרה קרובת משפחה הוא לימד עליה זכות: היא ניתקה קשר עם המשפחה, משום שביקשה לא ליפול לטורח על בני המשפחה. כך הסביר. מששמעתי בשבעה, שהוא – התומך הגדול בכל עת לכל המשפחה – הרגיע את כולם לגבי מצבו לאורך כל התקופה בה שהה בבית החולים, הבנתי – יעקב ביקש לא ליפול לטורח על בני המשפחה. יהי זכרו ברוך.

166