יעקב שמאי

יעקב שמאי מבית הלל | אבשלום קווה שנים רבות שימשתי כתב לענייני עבודה והסתדרות בימים שיעקב המנוח עמד בראש סיעת תכלת-לבן בוועד הפועל. הייתי שליחו של ביטאון מפ"ם "על המשמר", אמנם עיתונאי אך בה-בעת גם נאמן הצד הנגדי, האחר, היריב של ההוויה הפוליטית שאותה ביטאה הסיעה שעמד בראשה. ואכן, לא פעם ולא פעמיים שררו מחלוקות בין פרנסי תנועת העבודה על מגזריה השונים לבין הסיעה שניהל יעקב. וכאן מגיע ברם אחד גדול. כבר בפגישתנו הראשונה למדתי להכיר אדם לבבי וכלבבי, רחב חיוך, נטול ולוּ שמץ של יהירות ותחושת "אני ואפסי עוד", וזאת בניגוד מוחלט למפגש הקבוע והכפוי עליי עם כמה מנציגי מפ"ם בוועדה המרכזת ובוועד הפועל. ובזויות עיניי יכולתי לראות את החיבה ששררה בינו לבין מזכ"לי ההסתדרות – ירוחם משל וישראל קיסר – למורת רוחם של הקנאים המבקשים להתחשבן עם כל מי שלא חושב כמותם. השיחות עם יעקב היו ענייניות. לא אחת פקח את עיניי לתהליכים ולמגמות, שאני עצמי, תלמידו המובהק של השמאל הישראלי, לא ראיתי. הוא עמד לרשותי בכל עת, וגם אם פה ושם שאלתי שאלות מרגיזות או לא נוחות, מעולם, אבל מעולם, לא טרק את השיחה, לא ביטל במחי-יד את דבריי ולא איים עליי כפי שנהגו העומדים בראש הפירמידה. התפתחה בינינו מערכת יחסים הגונה, נטולת כעסים וחשבונות. השתדלתי בכל מאודי להשיג את תגובותיו במכלול נושאים שהיו על הפרק, להתייעץ איתו בעניינים שעמדו על הפרק, והיו כאלה רבים, ועמדתי על כך שעורכי הלילה לא ימחקו את דבריו משום שנמנה כביכול עם המחנה האחר. אדם יקר, מלא הומור וחן, שלא מוצאים כמותו כיום בשדרות ההולכות ומתקדרות של הפוליטיקה הישראלית. אדם המסמל ללא מילים רבות את הבאמת ואפשר גם את התמים של ארץ-מדינה שעלתה על דרך המלך וכיום היא בנסיגה אובדנית. יהי זכרו ברוך.

176