יעקב שמאי

יעקב מספר על ילדותו ומשפחתו: , אמא הגיעה לארץ בגיל שנתיים. הסבא, 16 אבא הגיע לארץ בגיל שהיה גבאי בבית הכנסת, נפטר בגיל צעיר, כשאבא היה בן ארבע אבא עלה לארץ מעירק לבד, ברוח חלוצית, בלי 16 או חמש. בגיל אמו ואחיו. שנה לאחר שעלה לארץ הם הצטרפו אליו. אבא עבד בדפוס הממשלתי, וכאשר אני הייתי בן שלוש, חלה במחלה קשה. יותר משנתיים הוא היה מחוץ לבית, בבית חולים בצפת. אמא נשארה עם שלושה ילדים, אח גדול ממני ואח צעיר יותר. אמא עבדה באותה תקופה. מאוחר יותר אבא לא היה יכול לעבוד עוד בעבודה פיזית, ולכן הוא פתח בבית הקטן חנות לדברי מתיקה. אני זוכר שכאשר גרנו בשכונה בירושלים, אבא לא נתן לנו לשחק עם הילדים. כאשר הלכנו למשחק כדורגל הוא היה מחזיר אותנו, שמא נישאר עם הילדים בשכונה. כך מבחינה חינוכית הוא חשב שאנחנו לא צריכים להסתובב בשכונה. שנים רבות הוא רצה לעזוב את השכונה, גם כדי להחליף את הסביבה וגם כדי לדאוג לפרנסה. בשנת התנהלה תעמולה חזקה מאוד של הסוכנות היהודית, 1953-1952 למעבר מהעיר אל הכפר, אבא נדלק מהרעיון הזה והלהיב את המשפחה, אני חייב לומר, למרות ההסתייגות של אמא. גם אני עברה המשפחה מירושלים לגבעת 1954 התלהבתי מאוד. בשנת .14 עדה. הייתי אז בן הגענו לגבעת עדה בחודש יוני, מיד עם סיום לימודיי בבית הספר העממי. אבא, כאשר צייר לעצמו את כל היופי שבחקלאות, לא ראה גם את כל הקשיים החקלאיים. הוא חשב שאפשר לגדל ירקות בקלות, לקטוף את הפירות בקלות ולחלוב פרות בקלות. הסוכנות היהודית באותה תקופה אמרה שהמשק החקלאי יהיה בן שלושים דונם, משק מעורב – וקיבלנו שתי פרות, מאה תרנגולות ואדמה ריקה מגידולים. האדמה הייתה חרושה, ומייד ראינו שהיא לא רק שחורה, אלא גם לבנה מאבני סיד ולכן צריך לסקל את האדמה. אבא לא היה יכול לעמוד במאמץ הפיזי הזה, והיה צריך לעזור לעבד את המשק, להכשיר את הקרקע לזריעה, כדי להתקיים. אני עבדתי במשק החקלאי. כאשר אני רואה היום את הבנות , וגם בת התשע, ואני חושב שבגיל הזה אני 14 ,16 שלי, בנות עבדתי במשק, מכיוון שאי אפשר היה אחרת אלא צריך היה להתפרנס, ובערב גם לא יכולתי לשחק עם ילדים, כי למדתי בכתב... באמצעות המכונים הבריטיים – שם רכשתי את ההשכלה התיכונית שלי – זה לא היה דבר קל. 1985 , מתוך התוכנית "שאלות אישיות", גל"צ יעקב אגמון משוחח עם ח"כ יעקב שמאי

כאשר אבא הגיע וראה שהדברים לא קלים, במשך שנים, שנים רבות, אפילו עד היום, תמיד היה עם רגל אחת בחוץ. הוא תמיד אמר ”אנחנו נמכור את המשק ונחזור לעיר“. במשק שלי החלטתי לטעת מטעים מעורבים, לפזר את הפרי לקטיף על פני חצי שנה בערך, ולכן נטעתי אצלי ענבי יין וענבי מאכל, רימונים, זיתים ואפרסקים.

בהמשך הריאיון שואל יעקב אגמון, המראיין, את יעקב:

היום אתה חבר כנסת. זה היה יום גדול בשבילך?

יעקב: קשה לבוא ולומר ”יום גדול“, אני חושב שכאשר אתה מתמודד לתפקיד שאתה חושב שבאמצעותו תוכל לעצב את אותם דברים שאתה מאמין בהם, תוכל לעזור באותם תחומים שבהם אתה מטפל. אני חושב שקשה לומר ”יום גדול“, אני חושב שזה צעד נוסף במסגרת העשייה. מראיין: לא, זה ברור, אבל בכל זאת חשבתי, אולי הייתה איזו התרגשות קטנה, זה בכל זאת מעמד, זה... מבחינת הגישה הממלכתית, אין כמו מצב כזה שאתה מגיע לבית המחוקקים, לא? יעקב: זה יהיה לא הוגן מצדי לומר שלא הייתה התרגשות קטנה. אני חושב שבכלל טקס ההשבעה היה מרגש מאוד למרות שמה כבר אמרתי שם? ”אני נשבע“. אמנם, אלה הן שתי מילים, אבל הן שתי מילים שהשאירו את רישומן בי. מראיין: כן. עכשיו כחבר כנסת, במה תראה את הצלחתך בסוף הקדנציה הזאת, בדברים שאתה תצליח לעשות? לא על מה תילחם אלא במה תצליח, במצב הזה, של ממשלת אחדות לאומית, עם כל הפשרות המתחייבות ממצב כזה, במה אתה תראה את ההצלחה שלך? יעקב: אני הגדרתי לעצמי את תחום הפעילות בנושאים החברתיים והסוציאליים. אני חושב שבנושא הזה, אם אצליח להשפיע למנוע אבטלה, אם אצליח להשפיע למנוע שחיקת שכר, אם אצליח להשפיע שתהיה תשתית תעשייתית, מתוחכמת, ודווקא באותם מוקדים שבהם קיימת היום אבטלה – אראה את עצמי שלמעשה הצלחתי ליישם חלק מהרעיונות, חלק מהדברים שאני חושב שלשמם הגעתי גם לכנסת.

77