חברים

מפגשים ורעות תחנה ראשונה

נשלחנו, קבוצה שסיימה את אימוני הטירונות בגדוד מרגמות כבדות בדרום, 1955 בשלהי , בית הספר לתותחנות ששכן אז בסרפנד, צריפין של היום. המטרה: התמחות 9 אל בה”ד בענפי המקצוע שכללה קורסים מתחומים שונים בחיל. קבוצות נוספות הגיעו באותה חניכים 60 עת גם מגדודי מרגמות ותותחים אחרים כדי להשתלב באותם קורסים. מנינו כ- מיטות בכל צריף. 30 שנאספו ליד שני צריפים ענקיים שכללו מפקדים זוטרים בדרגות סמל וסמל ראשון ליוו ופיקחו על באי הקורס. הבכיר שביניהם, סמל ראשון סגל, רומני עם מבטא כבד, בסיועם של עוזריו חילקו את הנאספים לשתי חניכים בכל פלגה. החלוקה הייתה שרירותית. 30 פלגות בנות התחלנו לקבל הנחיות לגבי סדר היום שלנו ובסיום ההסברים שקיבלנו, שכללו את סידור המיטות, ייצוב החגור, (מצדי תפרקו צריפים בשביל להשיג דיקטים או תייצרו קרטונים בעצמכם לייצוב החגור - ענה המפקד לשאלה היכן נשיג את המייצבים), שעות הלימודים והארוחות ואפילו את סדר גיהוץ המדים. נבחרו גם שני מועמדים להיות חניכים תורנים בראש כל פלגה. השניים היו עמוס רוזנטל מפלגה ב’ ואדי מור מפלגה א’. בזכות בחירתינו, סמ”ר סגל גיהץ את המדים שלנו בנוכחות כולם. פריביליגייה ראשונה לטובתנו. מבטינו המחוייכים נפגשו לראשונה בתחושה של גאווה חבוייה, שהרי לא סתם בוחרים מישהו ללא תכונות של בולטות, קסם אישי, אחריות, כריזמה וכישורי פיקוד. יש לציין שתכונת הצניעות בה ניחנו המריאה לשמיים.. זה היה המפגש הראשון בין עמוס רוזנטל לבין אדי מור שהתבטא בחיוכים גנובים ובהערכה אישית גבוהה (וכלל לא מוגזמת לדעתנו) של אחד אל השני. במהלך הקורס שארך חודשיים תמימים היו בינינו מפגשים קצרים ושיחות “מפקדים” לעתיד בחדר האוכל, במקלחות, במועדון ובשעות הפנאי כאשר רוב השיחות נסובו על הנתינים שלנו, על קשיי הפיקוד בהם אנו נתקלים ועל הפתרונות המבריקים שאנו יוצרים מכוח גאונותינו. בתום חודשיים בהם גרסנו את תורת התותחנות, היינו בטוחים שנמשיך ונפקד בעתיד על חטיבות אם לא על גייסות, נשלחנו לתל-השומר למבחני קצונה. היה לי המזל להיות

61