טבע התודעה - ספר ההרצאות של אלן ווטס

טבע התודעה 01

17

אני יכול לספור בדיוק איפה כל פיתול נמצא, במונחים של חור ברשת הזאת. וזה ראשיתו של החשבון, המדע של מדידת העולם. אבל כדי לעשות את זה, אני צריך לפרק את הפיתולים לחתיכות. אני צריך זה החתיכה הבאה של הפיתול ול זה חתיכה אחת של הפיתול ול זה לקרוא ל החתיכה הבאה של הפיתול וכן הלאה. וכך המקטעים האלה הם "דברים" או "אירועים". חלקים של פיתול, שאני מסמן כדי לדבר על הפיתול, כדי למדוד אותו, וכך לשלוט בו. אבל למען האמת בטבע, בעולם הפיזי, הפיתול לא חתוך לחתיכות. בדיוק כפי שאתם לא מקבלים פרגית ישר מהביצה, אלא צריכים לחתוך את התרנגולת כדי לאכול אותה — אתם מחלקים אותה, אבל היא לא באה מחולקת—כך גם העולם לא בא מחולק לדברים. הוא לא בא מחולק לאירועים. אתם ואני, כולנו, המשכיים ליקום הפיזי כפי שגל המשכי לאוקיינוס. האוקיינוס מניב־גלים, והיקום מניב־אנשים. וכפי שאני מנופף לכם ואומר: "יוּ הוּ!" כך העולם מנופף אליי אתכם ואומר: "היי! הנה אני!" אבל אף אחד מאתנו לא מרגיש את זה כיוון שהתודעה שלנו, הדרך שאנחנו מרגישים וחשים בה את הקיום שלנו, הושפעה מהמיתוס שאנחנו עשויים, שאנחנו חלקים, שאנחנו דברים. אנחנו מהופנטים, ממש מהופנטים, על ידי מוסכמה חברתית, להרגיש ולחוש שאנחנו קיימים רק בתוך גבולות העור שלנו. שאנחנו לא המפץ המקורי, אלא רק משהו על הקצה שלו. ובגלל זה אנחנו מפחדים פחד מוות. כי הגל שלי עומד להיעלם, ואני עומד למות, וזה יהיה נוראי! מסתובבת אצלנו עכשיו מיתולוגיה שאנחנו בסך הכול דבר שקורה בין חדר הלידה לבין חדר המתים. וזהו. ולכן כולנו מרגישים אומללים. זה מה שאנשים מאמינים בו באמת כיום. אולי אתם הולכים לכנסייה, אולי אתם אומרים שאתם מאמינים בזה ובהוא, אבל אתם לא. אפילו עדי יהוה, שהם הקיצוניים שבקיצוניים, מנומסים כשהם באים ודופקים על הדלת. לו האמנתם באמת בנצרות, הייתם צורחים ברחובות. אבל אף אחד לא באמת מאמין. הייתם מזמינים מודעוֹת על פני עמוד שלם בעיתון כל יום.