עלי חפר - גיליון 387 - מרץ 2022

מקיבוץ מעברות, מספר את סיפורו ומרצה 91- צבי כהן בן ה בפני בני נוער ומבוגרים, בארץ ובעולם, כבר שנים רבות (“אני אמשיך לספר כל עוד אני מסוגל״), אבל העדות בפרויקט הייתה עבורו משהו אחר והיוותה לדבריו חוויה הגעתי 1945- עוצמתית, בזכות החיבור לאומנות ולתרבות. “ב , רק שלושה חודשים אחרי השואה. 14 לארץ, כשהייתי בן אף אחד לא האמין לסיפורים שלי. אי אפשר היה לתפוס את מה שקרה. הייתה גם הרבה ביקורת על אלו ששרדו, כאילו שנשארנו בחיים על חשבון אחרים״, מספר צבי. “רק אחרי התחילו להקשיב לעדויות ולהבין את 1961- משפט אייכמן ב גודל הזוועה. עוד מעט כבר לא יישארו שורדי שואה שיוכלו לספר את הסיפורים, ואז תישאר רק היסטוריה. היסטוריה נתונה להחלטות של אחרים - אני לא יודע מה ילמדו תלמידים שנה. למאיה וגל היה את הרעיון המופלא 100 או 10 בעוד לקשור את ההיסטוריה ואת הסיפורים לתרבות - הקישור הזה הופך את הזיכרון להרבה יותר רחב ונגיש. הסיפור שלי התחבר עם המוזיקה של גבע אלון (גם הוא בן קיבוץ מעברות), מה שהיה מאוד הגיוני - כי המוזיקה היא חלק מהחיים שלי והיא זו שלמעשה הצילה אותי - בזכות המפוחית שלי. אומרים שהמנגינה לעולם נשארת וזה נכון. זה משמח אותי שהסיפור שלי הפך למוזיקה. היא תישאר גם אחריי״. בפנינו את הלב, וכך הצלחנו להגיע לסיפורים האישיים יותר, שהם חלק מהסיפור הכרונולוגי, אבל יש בהם יותר עומק ורגש״ מאיה רווה: "המפגש עם העדים היה מאוד עוצמתי. הם שיתפו פעולה ופתחו

עבודתה של האומנית רותם עמיצור בתערוכה, בהשראת עדות שורדת השואה עליזה טננבאום

הצייר והפסל עמית קבסה מקיבוץ מגל היה הראשון שגויס לפרויקט. הוא נהג לשבת כל בוקר בבית קפה בגבעת חיים, שם נהג לשבת גם פטר לנג ז״ל. “הרבה פעמים הסתכלתי עליו

עבודתו של האומן שחר ארבן בסטודיו שלו, בהשראת שורדת השואה אווה ארבן

עלי חפר 10