18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

,אני שנודעתי כשובב של הישיבה, הייתי כל אותו היום שקט מן הרגיל.

חבריי סברו שהמכות של סטאשק הן שגרמו לי להי ו ת כל כך שקט. הם לא ידעו כי כל מחשבותיי היו נתונ ו ת לעניין שהטריד את מוחי: כיצד אשיב לסטאשק הגבוה והחזק, הגדול ממני בשנתיים, על התגרויותי ו. ידעתי שלא אמצא מנוח לנפשי עד אשר אערים עלי ו ואחזיר לו מנה אחת אפיים. הפעם לא נועצתי בשרוליק אחי , כפי שנהגתי לעשות בדרך כלל לפני כל מעשה חשוב שעשיתי. ידעתי ששרוליק יכעס , מאוד וידרוש ממני להבטיח

עליי

לו כי אמנע מתכניתי, בדיוק כמו אימא, ואני לא אוכל לקיים את החלטתי.

]ג[

משפחתנו גרה בקומה הראשונה של בית דירות גדול שבו התג וררו גם פולנים. בחזית הבית היית ה החנות ש עליי ה הייתה פרנסתנו בשפע, חנות ל חלב ול מוצרי ו. מדי בוקר הובא החלב מן הכפר אל החנות בכדים גדולים שהועמס ו על עגלות רתומות לסוסים. חלק מן החלב נמכר ל צורכי שתייה, ויתר החלב עובד לחמאה, לגבינה ולשמנת. אימא עזרה לעתים במכירה בחנות, אך לאחרונה חלתה , ולא יכלה עוד הציע שהוא יפסיק את לימודיו ויעזור לאבא בחנות, אך אבא סירב בתוקף: "אין הרבה תל מידי חכמים כמוך בישיבה, הרב תולה בך תקוות רבות ומייעד אותך לגדולות." "גם אני יכול לעזור," אמרתי, אך אבא לא שעה לדברינו, "אתם תמשיכו , לעזור כי נאלצה לשכב הרבה ולנוח. כך נפל כל עול הפרנסה על אבא. שרוליק

ו בלימ דיכם, ואני אדאג לפרנסה." סיים אבא את הדיון בנושא. מאוד אהבתי להיות בחנות כשהגיעו ב יעל

העגלות עם כדי החלב, ועד

שפרקו את הכדים מן העגלה טיפסתי ו יעל תי על הדוכן. ביד אחת החזקתי במושכות ובשנייה נטלתי את השוט, כשאני קורא לסוסים: "דיו!" הנפתי את