18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

שהבטחנו זה לזה כי לעולם לא ניפרד? ואולי אני הוזה בדמיוני בדברים שלא

היו קיימים מעולם? כל כך הרבה תלאות עברו עלי בשל וש השנים האחרונות, עד כי נדמה היה לי כי לא רק שלוש שנים חלפו מאז היה לי בית, והיו לי הורים, היו לי אח ושתי אך - אחיות איפה הם כולם? מדוע אינני שומע מהם דבר? היכן הדוד שלמה ומשפחתו היום? היכן פולה, אהובתי? חשתי מאוד לא נוח בבגדיי המרופטים ובנעליי הבלויות וה מלוכלכות בתוך הבית המהודר הזה. על קצות אצבעותיי צעדתי כמי שמבקש לרחף , כדי לא לפגום בשטיח היפה. כשטיפסתי במדרגות אל המרפסת שבקומה השנייה נתקלו עיניי בארון קטן שעמד בפינת החדר, על הארון ניצבה ח נוכייה. חנוכיית שמן נוצצת, עשוי ה כסף טהור, דומה לחנוכייה שהייתה ל נו בביתנו , חנוכייה, ש בכל שנה בחנוכה , הדלקנו בה נרות. חשתי צביטה חזקה בלבי, רציתי מאוד לגשת ולהסתכל בה מקרוב, למשש אותה בידיי, אך יראתי לעשות זאת. מה לשמידט הגוי הזה ולחנוכ י יה של יהודים? ממי גזל שמידט את החנוכי י ה הזו? שאלתי את עצמי, והיכן בעל החנוכייה? מדו ע היא עומדת על ארונו של מי שאינו משתמש בה כלל? הוא אפילו איננו יודע מה היא אומרת ומה היא מסמלת. זעקה עמדה בקצה לשוני, ' הרצחת וגם ירשת מר שמידט? ' אך הזעקה קפאה על בדל שפתיי למזלי. אף שמעולם לא טיפלתי בחשמל בעצמי , ורק ראיתי , לעיתים , כיצד אבא עושה זאת, בביטח ון ר ב פירקתי במברג את קופסת המתגים שבמרפסת, כמי שבקי במלאכתו מאז ומתמיד, אחר התבוננתי היטב כיצד מורכבים החוטים שהגיעו מלמטה, מהמרפסת התחתונה, כדי שאדע אילו חוטים לנתק. ידיי רעדו כשעסקתי בניתוק החוטים שהגיעו מ למטה, אם אטעה לא יצטרך שמידט לה רגני, כי ממילא א תחשמל. לאט לאט שבו אלי אומץ לבי וביטחוני. בהיגיון, בקור רוח ובתבונה , השלמתי את מלאכתי, ולמרבה הפלא , החשמל דלק במרפסת למעלה כשהוא מנותק מהמרפסת התחתונה.