18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
תך כדי נסיעה מהירה, חשנו שהרכבת הולכת ו מאיטה את מהלכה, הקרונות
חרקו על הפסים, עד שהרכבת עצרה כליל. חשבנו שהנה הדלתות תפתחנה ונצא לאוויר הצח, אך הדלתות לא נפתחו מיד. נשארנו ישובים בצפיפות הגדולה גם לשירותים לא הורשינו ללכת. "מדוע אין פותחים את הדלתות ?" קראנו בחוסר סבלנות, כי היינו תשושים מהמסע ורעבים מאוד. אולם הדלתות לא נפתחו. מן החוץ עלו ובקעו קולות רמים של אנשים , שמענו קטעי דברים, והבנו שהם מתווכחים ביניהם. על מה הם מתווכחים? תמהנו. ניסינו להאזין ו לנחש מה פשר הוויכוח הקולני : "חבל להשמידם, אין בכל הארץ בעלי מלאכה מעולים כמותם, ואתם יודעים עד כמה הם חיוניים בעבורנו עתה כ שכל חיילינו נלחמים בחזית. התעשייה שלנו כמעט , משותקת אין ידיים עובדות." כשחלק מהאנשים כבר היה מעולפים
למחצה.
על מי הם מדברים? תמהנו. ואז שמענו את אחד הדוברים אומר: "קיבלנו
להשמידם, את כולם, עד אחד." אחריו נשמע לפתע קול רם יותר
הוראה
ואז השיב לו אחר: "אילו ידעו מי הבאים היו נותנים לנו הוראות
מחבריו.
ואז נשמע שוב הקול הראשון, והוויכוח ביניהם הגיע לטונים
אחרות."
מאוד
גבוהים . "במי מדובר ?" שאלנו איש את רעהו, כי התקשינו מאוד להאמין ש אנו נושא השיחה, כי בנו מדובר. הוויכוח נמשך עת ארוכה , אנו נשארנו כלואים בקרונות, ללא אוויר ללא אוכל, חלק מהאנשים צנחו מעולפים , אך הוויכוח נמשך ונמשך , ובינתיים עלה השחר. ראינו כי אנו נמצאים בתוך מחנה גדול שאת קצה ו לא יכולנו לראות . היו בו טורים טורים של ביתנים ישרים מסודרים כמו כשנפתחו , , סוף סוף , הדלתות
, לאחור
ש ורטטו בסרגל. הסתכלנו
ואז נגלה לנו שער הכניסה למחנה , כשער
באותיות גדולות מאוד: "העבודה
, שמעליו תלה שלט מתכת ת כתוב ו
צחון ינ
משחררת".
Made with FlippingBook flipbook maker