18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
]ב[
קבוצת יהודים שמראה מאוד מוזר להם, היו לבושים כותנות פסים,
ראשיה ם מגולחים, עיניהם העמוקות שקועות בתוך ארובו תיהן והתרוצצו בעצבנות , כאילו חיפשו דבר מה. קבוצה זו קרבה אל הקרונות. "האם בני אנוש הם אלה?" תמהתי, "האם כל האנשים במחנה זה נראים כמותם? האם גם אנחנו ניראה כמותם בעוד זמן מה?" ואז פתח אחד מ האנשים המוזרים את פיו וא מר לנו: "כאן התחנה האחרונה של הרכבת, הגעתם לבית השחיטה, כאן ממיתים אנשים בגזים." נזכרתי ב שצ'ופק שאיבד עצמו לדעת בסכין גילוח כי לא רצה שהגרמנים ימיתוהו בתאי הגזים. לא האמנו לו אז שהגרמנים ממיתים אנשים על ידי גאזים. חשבנו שהוא מדבר מתוך טירוף הדעת. בטרם הבנ ו את משמעות הדברים שאמרו לנו האנשים המוזרים האלה, טרם ירדנו לסוף דעתם של הדברים , המשיכו האנשים המוזרים לדבר באדישות תהומי ת: "אם יש לכם כסף, או כל דבר ערך אחר, תנו אותם ל נו, כי אתם כבר
לא תזדקקו להם פה ". האנשים המוזרים הייתה קבוצת אנשים מיוחדת
דר ה"זונ
שנקראה:
קומנדו" , והם עבדו בהובלת יהודים להמתה בתאי הג אזים, ולאחר שהאנשים נחנקו ו מתו כולם מהגאזים שהוזרמו אליהם, הובילה קבוצה מוזרה זו את הגוויות למשרפות , כדי לשרפן לאפר.
" הריח המוזר שאתם מרגישים, הוא ריח הגופות השרופות העולה מן הארובות." ואז גילינו את ארובות הל בנים הגבוהות שלשו נות ות עטופ ות אש צר
בעשן עלו והיתמרו מהן.
עמדתי שם , שמעתי את הדברים שנאמרו, אבל לא התחלחלתי לשמע
מוזר,
הדברים, גם שום פחד לא תקף אותי, רק רגש רחמים גדול התעורר בתוכי על האנשים המשונים, , כי מאוד לא רציתי להיות ולהיראות כמותם.
Made with FlippingBook flipbook maker