18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

זלמן, נוח ואני החלטנו, לאחר דין ודברים בינינו, להתקומם נגד הקאפו הפולני.

"לא נותר לנ ו עוד מה להפסיד," אמרנו, " מה עוד יכ ול להיות נורא יותר מתאי הגאזים?" למחרת בבוקר, כשהופיע הקאפו בצריפנו, תפשנו אותו בידינו, החזקנו בו ואמרנו : "אנחנו יודעים היטב היכן אנו נמצאים מה טיבו של המחנה הזה, ומה י אך גם מיך יהיו ספורים. האוכל שאנו מקבלים פה, הוא דל ומועט , ואנו ר ו צים לאכול אותו באין מפריע. אם לא תטמין את שוטך בכיסך כש אתה מתקרב אלינו, מות תמות, ולנו לא אכפת למות אתך יחד , "תמות נפשי עם פלשתים". מיד , לשמע דברי אזהרתנו שינה הקאפו את יחסו אלינו, וקיפל את שוטו. ימים אחדים שהינו בצריף באפס מעשה , ותהינו מה ייעשה בנו. לאחר עוד מספר ימים הוזמנו להופיע בפני רופא המחנה, ד"ר מנגלה. הוא בדק כל אחד מאתנו במערומיו, והחליט למי עוד נותר בשר על עצמותיו והוא כשיר לעבודה , הוא גורלנו. אם לא תחדל להתעלל בנו אנו נמות , רק אחד בלבד מכל החב ו רה נפסל לעבודה. בעיניים דומעות ליווינו אותו בדרכו האחרת. ואני קראתי אחריו: "להתראות בארץ ישראל !" כשבלבי פנימה ספק גדול אם אמנם תתאמת ברכתי לו. לאחר שנגזר גורלנו לעבודה , קועקעו באמו ת ידינו מספרים כחולים. המספר שקועקע בידי הוא: A18010 שוב הפכתי למספר חסר שם. הסתכלתי במס פרי והרהרתי: בירכיי חתומות הצלקות מהמכות שהוכיתי, בכפות רגליי נותרו צלקות מפצעי ההליכה בשלג בנעליים קרועות, עתה בידי קועקע המספר הכחול שבא במקום שמי. הסתכלתי במספר ול פתע גיליתי כי הוא מתחיל במספר 18 , נזכרתי באבא שהיה אומר תמיד: " 18 הוא חי!". כל כך רציתי להאמין כי מספרי הוא אכן רמז שאזכה לצאת מפה חי, כדי להגשים את החלום של אבא לעלות לארץ ועל כן ימשיך לחיות , כי ע ייןד ניתן להפיק ממנו תועלת, ומי שאיננו כי , כשיר הוא רזה מדי וחלש יתא הוא דינו ,

הגאזים.

ישראל, לירושלים, ולהציב יד וזכר לבני משפחתי שאבדו.