18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

משומן יהודים – כל אלה אמת הם. בעודי מהרהר זרם מים אדיר פרץ , , לפתע

מן הברזים ועמו בקעה אנחת רווחה קולנית מפיות האנשים. כשסיימנו להתרחץ נפתחו ה דלתות, אך לא אותן דלתות כבדות שבהן נ כנסנו, אותן דלתות שמאחוריהן השארנו את בגדינו, את המגפיים ואת הסידור. לא אותן דלתות ש ננעלו עלינו, אלא היו אלה הדלתות שבכיוון הנגדי. יצאנו לאולם אחר , שבו חיכו לנו מגלחים. בזריזות כל כך רבה הם גילחו כל פינה שעירה בגופנו: את שער הראש, את בית השחי, את החזה והמ בושים. לא הספקנו להבין מה קורה לנו , וכבר היינו לאחר התגלחת. , עתה הרגשנו עוד יותר עירומים מקודם, כאילו פשטו גם את עורנו מעלינו, וחומר החיטוי ש נמרח על גופנו מיד לאחר התגלחת , הוסיף לתחושה זו בריחו החריף והבלתי נעים, ובצריבה שגרם לעורנו המגולח. קיבלנו כל אחד א ת מדי המחנה: חולצה ומכנסיים מפוספסים , שכמובן לא התאימו למידותינו. הכל קרה כל כך מהר, מאז הירידה מהרכבת ועד היציאה בכותנות הפסים מן הצד השני, עד כי לא הספקנו להרהר ולהבין מה קורה אתנו , וכבר הפכנו לאנשים אחרים. הסתכלנו זה בזה , ולא הכרנו איש את רעהו, נעשינו ד ומים כל כך זה לזה ו לכן גם זרים איש לרעהו. חשתי נפרדתי מעברי כליל , אני כבר לא אני,

כאילו

כרונות שנותרו, גם הם

לא נותר לי עוד דבר שיקשור אותי אל עברי, אפילו יהז

לעיתים נדמו כי מעולם לא היו, כי גם הם אינם שלי ,

י אלה ז כרונות בדויים

עולם לא היו קיימים במציאות.

שבדיתי מלבי, הם דמיוניים ומ ,

הובלנו לצריף מספר חמש במחנה צ. בבירקנאו, שהיה חלק מ אושוויץ. לפנינו היו במחנה הזה צוענים , שהומתו כולם עד אחד בתאי הגאזים שמהם כל כך יראנו . הקאפו ששמר עלינו היה פולני אכזר ורשע, ומן הרגע הראשון החל להתעלל בנו, הוא הצליף בנו בשוטו מכות נאמנות ללא הרף, בכל הזדמנות שרק מצא. אפילו בזמן הארוחה הדלה ש ל מרק דלוח קיבלנו ש , ונאלצנו ללגום

בחיפזון ובעמידה, גם אז הוא לא טמן ידו בכיסו , והצליף על רא שינו וגבי נו.