18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

היה כדאי להישאר בחיים על מנת לחיות חיים שכאלה? שאלתי את

האם

עצמי. שרוליק נהרג ימים אחדים לפני שמלאו לו 18 . אולי לו היה עובר את גיל 18 היה חי היום? הרהרתי ביני לביני, המספר 18 היה בעיניי מספר פלא

נגזרים גורלות של אנשים. אבא לימדני בשעתו כי יח אהו 81

לו היה

שבעטיו

ום הגעתי לשנתי

שרוליק חי היה לי היום אח, היה לי בן משפחה קרוב . והנה הי ,

- שנת ה "חי" שלי. האם זה רמז כי אחיה עוד שנים רבות? כי אצא חי

81 -ה

הזה? כי תהיה לי משפחה וילדים, ותוך כדי הרהורים בילדים נזכרתי

מהתופת

בדמי החנוכה שהיה אבא נותן לנו, לכל אחד מילדיו מידי שנה : 18 מטבעות , כלומר חי מטבעות מזל לחיים , ואז היה אומר תמיד: " 18 " שמא המזל שכח את תפקידו על כן ה זכיר לו. בגלייביץ פגשתי לראשונה את ש לו ם מרחבקה , שהיה גם הוא מלודז'. אף על פי שלא הכר תי אותו קודם לכן, שמחתי לקראתו מאוד והתיידדנו מיד. חשתי כאילו מצאתי מכר ותיק שלי , חשתי כאילו מצאתי בן משפחה שאבד. יום אחד נצטווינו לרתום את הסוסים לעגלה , ולנסוע לעיר הסמוכה גלייביץ, שעל שמה נקראו המחנות, ולהביא מצרכי מזון, כששומר גרמני מתלווה אלינו לשמור עלינו פן נעז לברוח. "יכלו לשלחנו לבד, וכי ניתן לברו ח מכאן? הרי כולם כאן גרמנים שופעי ארס שנאה ליהודים," אמרתי לש ולם שהניד בראשו לאות הסכמה. " בגד הפסים שלנו יסגיר אותנו גם מבלי שנאמר מילה אחת, וכן הקרחת על נו ראש ." הוסיף שולם. הנסיעה בעגלה הזכירה לי את עגלות האיכרים שבהן היו מביאים את כדי החלב לחנותנו. כמה א הבתי אותן עגלות, לעלות עליהן, לשבת על הדוכן, להחזיק במושכות ולדמות לעצמי שאני עגלון. כשהייתי ילד קטן חלמתי לכשאגדל אהיה עגלון. בעיניי היה זה שיא האושר. לא ידעתי אז כי יום יבוא ושאיפתי אכן תתגשם בצורה כל כך שונה מחלומי . מחסן המזון שממנו נטלנו את המצרכים היה שייך לזוג גרמנים בגיל

הוא חי

העמידה. שומרנו הגרמני נשאר לשבת בחוץ על העגלה, ושולם ואני עסקנו