18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

בהעמסת מצרכי המזון. שולם יצא ואני נכנסתי אחריו, אני יצאתי , ושולם נכנס

, אחריי כך לחילופין. כדי לייעל את העבודה. כשעמדתי באחת הפעמים בפתח המחסן מוכן לצאת עם חבילה גדולה, ו שולם עדיין העמיס את חבילתו על

העגלה, שמעתי את בעל המחסן הגרמני ל וחש לאשתו:

"ראי איזה בחור יפה הוא." הם לא ידעו כי שמעתי את דבריהם,

עשיתי את עצמי כמי שאינו שומע, אך תמהתי בלבי : "יפה?? בראש קרח, בבגד פסים מרופט, בנעליי הקרועות והמלוכלכות? יפה?? על מי הם מדב רים ועל מה הם מדברים?" כשחזרתי שנית למחסן כדי ליטול חבילה נוספת, קרבה אליי האישה הגרמניה ושאלה בלחש ובחיפזון : "אתה רוצה להישאר כאן אצלנו?"

היא הייתה בטוחה כי רק תשובה אחת אפשרית מפי , והיא : "כן" , היא לא העלתה בדעתה שאפשרית תשובה אחרת. אולם אני ידעתי היטב כי תשובה

חיובית משמעה להפוך ולהיות גרמני, למחוק את כל מה שאני, למחוק את חלום ארץ ישראל ממחשבותיי, למחוק את זכר משפחתי, למחוק את כל עברי. לא הייתי צריך לחשוב הרבה, על כן השבתי מיד בטרם שולם ישוב : "אני יהודי, ורוצה להישאר יהודי."

הזוג הגרמני שידע מה הגורל ה צפוי לי כיהודי, לא הבין כיצד אני מסרב להצעת ההצלה שלהם , שהייתה כרוכה גם במידה רבה של סיכון מצדם. הם

הסתכלו בי ברחמים גדולים, וצער נשקף מעיניהם. על מה הם מצטערים כל כך, שאלתי את עצמי , לו נשארתי הן יכולתי להביא עליהם כליה, ואולי הם חשוכי ילדים ורצו לאמצני להם לבן, שיהיה מי שיסעד אותם לעת זקנ תם . ואולי הם יראים מפני הרוסים הקרבים ובאים, שמא יצטרכו לתת את הדין על שתיקתם לכל פשעי הנאצים בעת המלחמה, ואותי הם רוצים כקרש הצלתם, הוכחה כי ס ייעו בידי יהודי להינצל מהמוות... ואולי באמת, היה זה מעשה שטות לסרב לקבל את עזר בדרך חזרה למחנה חלפה עגלתנו על פני קבוצה של ילדים קטנים ששיחקו ברחוב, כשראו את העגלה ואת שנינו בבגד הפסים קראו לעברנו: "יהודים

תם?

לאושוויץ, למשרפות !"