18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
בלכהאמר וגרוסרוזן
חזית המלחמה הלכה והתקדמה וקרבה לגלייביץ. הגרמנים שחששו מאוד מסיום המלחמה כי התנאים השתנו , וכבר לא האירו להם פנים כמו בתחילת החליטו להוציאנו, את כל המחנה, מאות אלפים של אסירים, ולהעב ירנו לתוך גרמניה ממש, כדי שלא נ פול בידי הרוסים הדולקים אחרי הגרמנים. הגרמנים קיוו להשמידנו בטרם יגיעו הרוסים, או האמריקאים הדולקים אחריהם גם כן. הם קיוו לא להשאיר שום עדות חיה למעשי הזוועה המלחמ בהובלת אספקה לגרמנים למחייתם , ונשק למלחמתם שהלכה והתעצמה. באין , ברירה החליטו להצעידנו ברגל. נחלקנו לקבוצות, על כל קבוצה נתמנה אחראי. את חפצי הגרמנים העמסנו על עגלות שהובאו במיוחד לש ם כך, את תפקיד הסוס המושך את העגלה העמוסה מילאנו אנו, האסירים , כששניים מאתנו מושכים את יצולי העגלה מלפנים, והאחרים דוחפים אותה מאחור. עונת החורף הייתה אז בעיצומה. הקור היה עז ביותר, הדרכים היו מלאות שלוליות והעגלות שקעו בבוץ. הגרמנים שליוו אותנו במצעד האיצ ו בנו כל הזמן להזדרז, והפעם לא לשם שעשוע, הם חששו מפני הרוסים הדולקים עליהן. לבושנו היה דק ונעלינו היו קרועות. רבים לא עמדו במאמץ ההליכה המזו רז, ואז כשלו , נפלו , ונשארו לשכב בצדי הדרכים. כל נופל נורה מיד. לאורך כל הדרך משני צדדיה שכבו מתים לאלפים: ילדים, נשים, גברים וזקנים. מכל עמי אירופה: הונגרים, רוסים, פולנים, יוונים, ויהודים - וכולם דמו זה לזה ברזונם ובלבושם. "אנו הולכים במצעד המוות," אמר נתן ז'פקוביץ', מנהל החשמלאים, "אין מכיוון שלא היו להם רכבות להסיענו לתוך גרמניה, כי הרכבות עסקו בעקבותיהם , והדי הפצצות והתותחים נשמעו כבר כל הדרכים המו צועדים מכל הכיוונים. היינו מזי רעב, שלדי עצמות ועור
ה. הם
שלהם.
באופק.
סיכויים רבים לשרוד חי ממצעד זה, המהומה פה רבה, אנשים רבים צועדים
Made with FlippingBook flipbook maker