18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

והחורף והקור בעיצומם, גם הם אינם מגלים

מוכים, מזי רעב, חסרי בגדים -

רחמים לצועדים אל מותם. מצב כאוטי זה עורר בי הרהורי בריחה, אך דחיתי אותם על הסף : "לא כדאי ל הסתכן בבריחה בתוך גרמניה," אמרתי בלבי, "מוטב להמשיך , אולי יתמזל מזלנו , והרוסים ידביקונו וישחררונו." יום תמים צעדנו, ועם חשיכה חנינו ללינת לילה בבניין עזוב ש עמד על אם

הדרך. כל קבוצה חנתה באשר מ צאה. הגרמנים לא שמו לבם למקום שנ

מצא

ל נו, אם טוב הוא, אם יש בו שי רותים לקהל הרב שנצטופף כדי למצוא מעט

חום זה אצל זה, מעט עידוד, מעט תקווה. הגרמנים לא דאגו לנו פרט להשגחתם עלינו שלא נברח חס וחלילה. למחרת בבוקר נוכחנו לראות כי נתן ז'פקוביץ' נעלם ועוד שני אסירים פולנים. איש לא ידע כיצד נעלמו, לאן נעלמו, ואיש גם לא טרח לחפ ש אחריהם. הגרמנים היו גם הם בלחץ עצום. הם יראו מפני המלחמה ההולכת וקרבה אליהם. המהומה והחיפזון פיתו עוד אנשים לנסות את מזלם בבריחה. ראש אחת הקבוצות הצועדות היה אדם אמיץ ובעל תושייה. גם הוא הבין כי קשה מאוד יהיה לשרוד את המצעד הזה ללא אוכל, ובקור החורף הנור א. הוא נהג בדרך מאוד מקורית, כשהסתדרו לצעידה הוא העמיד את קבוצתו בכיוון ההפוך לכולם כ שפניהם לאחור במקום לפנים, חזרה לגלייביץ. מכיוון שהיה ראש הקבוצה , שאלות . הם מילאו אחר פקודותיו כרובוטים, ועל כן הפנו את פניהם כפי שהוא הורה להם: בכיוון ההפוך. גם הגרמנים החרדים גם הם לגורלם , היו מתוחים ומבולבלים, גם הם דאגו להתרחק מה שיותר מהר מפני הרוסים הקרבים, לכן איש לא שם לבו לקבוצה שצעדה בכיוון ההפוך. כולם הניחו כי ראש הקבוצה המוביל קבוצה שלמה בסדר ובא , רגון אף כי היה זה בכיוון ההפוך, סברו : שאכן הוא יודע מה הוא עושה. וכך קבוצה זו הגיעה חזרה לגלייביץ , המחנה ממנו יצאו , וחיכו שם לרוסים הקרבים שיבוא ו וישחררו א תם, ו ואכן הם היו המשוחררים הראשונים. האנשים שהיו כבר תשושים רעבים וסבלו מקור נשמעו להוראותיו מבלי

לשאול