18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

היה פולני. מנ י סיוני למדתי כבר כי מפולני שנבחר על ידי

הקבוצה שלנו , עתה ,

הגרמנים לשמש בתפקיד אחראי, אין לצפות לטובות. נעלינו היו כבר קרועות לחלוטין , ועל כן בוססנו יחפים בשלוליות הקרות ובבוץ. היינו מלוכלכים עד לבלי הכר איש את רעהו. לא חשתי את רגלי מרוב קור, כאילו צעדתי על רגליים לא לי, הייתי מיואש עד מוות. נשברתי ואמרתי: אשכב כאן בצד הדרך, איירה ואמות ויבוא קץ לסבלותיי. אצטרף גם אני אל בני משפחתי המתים...מה הם חיי בלעדיהם? מה טעם לחיי י היות ב בודד בכל העולם הגדול הזה? אך אז צצה ועלתה המשימה שחשתי כי הוטלה על כתפיי : להקים יד ושם למשפחתי שאיננה. המחשבות על מוות מצד אחד ועל המשימה שהוטלה עליי מצ ד שני הטרידו אותי מאוד כל אותו היום. בלילה הוכנסנו לצריף ריק שמחצית גגו הייתה חסרה , ועל הרצפה ניקוו מי הגשמים. אף רהיט , ארגז או קופסה לא נמצאו בו, וראש הקבוצה הפולני אמר: "כאן תבלו את הלילה." היינו כל כך עייפים, תשושים ורעבים, אך לא נותר לנו אלא לשבת בשלו ליות, או לעמוד שעונים על הקיר בגשם הדולף ללא הפוגה מבעד לגג השבור . אחדים נשענו על הקיר כשהם מתנדנדים מרגל לרגל. אחרים שלא יכלו עוד להחזיק מעמד, צנחו לארץ ושכבו במי השלולית הקרים. אלה ואלה לא עצמו עין כל הלילה. רבים מ אלה שכן עצמ ו את עיניהם , לא פקחו אותן שנ ית ב בוקר כי נמצאו מתים.