18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

שלושה... " אני הייתי השמונה עשר במספר, והאחרון. נקראנו ללכת אחרי

הגרמני, שאר חברינו הובלו למחנה היהודים שבמרכז המחנה

הגדול.

"כיצד הוא בחר דווקא בנו מכל הקבוצה?" שאלתי את שולם שעמד לידי

ונבחר גם הוא, "והרי אנחנו כל כך מלו כ לכים מהבוץ שדבק בנו בדרך הארוכה עד שאין כל הבדל בינינו, כולנו דומים זה לזה בגלל הלכלוך, כנראה שגם הגרמני סבר כמונו , והוביל אותנו הישר אל המקלחות. "אולי יצא מכאן גאז ולא מים? " אמרתי בקול. עתה, כבר האמנתי שהגרמנים מסוגלים לעשות כל מ עשה רשע ואכזריות שמוחם המעוות עלול להמציא. ואז פרץ זרם מים חמים מן הברזים, התקלחנו בהנאה כל כך מרובה, ימים רבים שלא ראינו מקלחת , ועוד מקלחת שזורמים בה מים חמים. שפשפנו את כל הבו ץ והלכלוך שהצטבר על גופנו וכבר דבק לעורנו כאילו היה חלק , האשפה כי אפילו לעשות מהם מטליות לא היה אפשר. אני קיבלתי חולצת פסים חדשה , שעליה נכתב מיד המספר החתום על ידי, זה שקועקע ביד י באושוויץ: שהוא: A 18010 מספר שאפילו כבר אהבתי. המכנסיים שקיבלתי , לא היו מכנסי אסירים מפוספסים, אלא מכנסיים אחרים. הם היו גדולים בהרבה ממידתי, אך כל זוג מכנסיים שהייתי מקבל בימים ההם היה גדול ממידתי. כל כך רזה הייתי כבר, ובעיקר לאחר המצעד הקשה שצעדנו בו. לא יכולתי להדק את מכנסיי לגופי, וחגורה לא הייתה לי. הכנסתי את שולי חולצתי למכנסיים, אולם גם זה לא הועיל. על כן קשרתי חלק אחד של המכנסיים בחלק השני. לקבוצתנו, קבוצת שמונה עשר האנשים, ייעדו אותו יום לשאת חבילות כביסה מהמחסן למקלחות. בשעות הראשונות הייתי מוטרד מאוד כי הקשר במכנסיי נפרם מפעם לפעם והם צנחו. התקשיתי להחזיק גם את חביל ת הבגדים הכבדה וגם את מכנסיי הנפ ולים. באחת החבילות גיליתי לפתע חגורה ישנה. בלתי נפרד מאת קיבלנו בגדים אחרים , את המלוכלכים והבלויים ודאי זרקו ישר לפח

נו.

שמחתי לחגורה זו הייתה כה גדולה, כאילו מצאתי אוצר. ב אותו רגע החגורה