18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

פלוסנברג

מחנה פלוסנברג היה בתוך יער. שם , בעבי היער , חבוי היה בית חרושת לנשק של הגרמנים. היו בו יותר שומ רים גרמנים מאשר עובדים. בית החרושת נשמר בקפידה יתרה מחשש שיחבלו בו, או מחשש שאחד האסירים יצליח להימלט מהמקום ואז יגלה את סוד קיומו ביער. מיד עם הגיענו קיבלנו פקודה לרוץ למקום העבודה כשהגרמנים בעקבותינו, מצליפים בנו בשוטיהם תוך כדי הריצה בשביל לזרזנו. הם הי כו בנו על הראש, על הגב, בכל מקום שאליו הגיע השוט שבידם. חשתי טעם דם בפי, אך חששתי לעצור ו לבדוק מהיכן נוזל הדם , על כן המשכתי בריצה. ידעתי: התחלה כזו מבשרת רעות. עבודתנו הייתה פריקת מטעני פלדה וגזעי עצים שהובאו ברכבות לבית החרושת. את המטען הכבד הזה נאלצנו לפ רוק במו ידינו, ללא עזרת מנופים, או כלי עזר אחרים, ולשאת אותו על גבינו כשהגרמנים עומדים עלינו ומאיימים בקתות רוביהם ובבעיטות מגפיהם המסומרים, עומדים עלינו ומאיצים בנו בלי לאות להזדרז עוד יותר , כשאין בלבם אף טיפה של רחמים . על הקרון העמוס עמדה קבוצת אנשים שתפ קידה היה למסור את המטען הכבד לעומדים למטה. הם זורזו בצליפות שוטים של המשגיחים כדי שיחישו את עבודתם, אך העומדים למטה לא יכלו לשאת במהירות את העצים הכבדים ואת גושי הפלדה הגדולים, ועיכבו בעד המוסרים למעלה להזדרז יותר. העומדים על הקרונות למעלה היו חסרי אונים: האם לספוג את צליפות משגיח ה ים, או להזדרז ו לסכן את חיי העובדים למטה. היכן אנו נמצאים? מהו המקום הנורא הזה? שאלתי את עצ מי וגם עניתי: בלב לבו של התופת אנו נמצאים, והשטן עומד עלינו ומצליף בנו בשוטיו. "אני בטוח שמכאן לא יוצא איש כשהוא חי." אמר שולם. ואכן בתום כל יום עבודה רבים לא חזרו למחנה. הם כשלו, נפלו ונורו למוות מיד.