18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

ימים אחדים בלבד עברו עלינו, המכות התרבו והלכו, העבודה הלכה

וקשתה ומעל לכל הציק לנו הרעב. יום אחד עברתי ליד מחסן הירקות, ראיתי שתי נשים, אסירות מהונגריה, ממיינות ערימה גדולה של לפת. הו, כמה מתאוו ה אני לקלחי לפת אחדים, חשבתי בלבי כשהריר נוטף מפי. נגשתי לאסירות, הן הבינו רק הונגרית, ואני , יודע אני רק פולנית ויידיש. החלטתי להושיט את ידי ולנסות לקחת לפת מהערימה ועל פי תגובתן אדע אם הן מסכימות שאקח כמה קלחי לפת אם לאו . הושטתי את ידי לעבר הערימה כשכל ה זמן אני לוטש את עיני בנשים. כשידי כבר הייתה כמעט בתוך הערימה שמעתי אותן קוראות אלי: "נם יו," שפירושו בהונגרית זה: "לא טוב," אולם ביידיש "נם" פירושה: "קח", ו: "יו" פירושה: "כן", אז הבנתי שהן אומרות לי: "כן קח," ואני מיד חטפתי בשמחה קלחים אחדים של לפת וברחתי . לאחר ימים אחדים שוב חזר הרעב להציקני. הרגשתי כי גופי הולך ונחלש מיום ליום, הייתי כל כך חלש וכבר אמרתי בלבי כי מותי קרב ובא. בערב , מרוב ייאוש , אמרתי לשולם: "מחר לא אצא לעבודה." "ודאי שתצא," השיב שולם, "מחר בבוקר תרגיש יותר טוב, לא ימים רבים עוד נותרו לנו " לסבול, הוסיף שולם כדי לעודד אותי, "אם החזקנו מעמד עד "זהו הסוף," השבתי לו, אך המילים שהוצאתי מפי הבהילו גם אותי. נזכרתי בשבועתי להקים יד וזכר למשפחתי. אני אולי השריד האחרון ואם אני לא אחזיק מע מד לא יהיה מי שיקים להם יד וזכר, ו אני הרי נטלתי את זה על עצמי. שולם צודק, אסור לי להישבר ולהיכנע עתה, לקראת הסוף, פן אתחרט כמו אז כשחליתי בטיפוס , ולא שמעתי בקולו של תולק כן לצאת לעבודה. נזכרתי גם בדבריו של אבא: "בראש ובראשונה חפשו לכם אוכל לאכול." והתפעלתי : כיצד ידע לחזות מראש את הצפוי ל נו, את הרעב הגדול? ואז קמתי בהחלטיות מדרגשי ופניתי לעבר דלת הצריף. כאן, עלינו להמשיך עד הסוף."