18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

שולם נשאר לעבוד בסבלות. צר היה לי עליו. לא יכולתי לראות בסבלו

ובדעיכתו האטית מיום ליום, על כן ניגשתי למפקד המטבח וסיפרתי לו כי יש לי חבר טוב שגם הוא טבח מעולה. מפקד המטבח השיבני מיד: "הבא אותו מחר."

בשמחה רבה סיפרתי לשולם בערב כי סידרתי לו עבודה במטבח. שולם נבהל מאוד: "א יך העזת ? אפילו מים לא הרתחתי מימיי, וכיצד אוכל לעבוד במטבח? ומה אם אכשל במבחן?" "אל תדאג," הרגעתי אותו, "לא צריך לדעת לעבוד, צריך להיות אמיץ ובעל ביטחון , זה הכ ו ל. גם אני אינני טבח, ואף על פי כן העזתי והצלחתי. ואתה בכלל לא תעבוד כט בח אלא כעוזר טבח, תעבוד בקילוף הירקות. תצטרך למלא את כל הוראות המפקד." וכך עבר גם שולם לעבוד במטבח. כבר בפוסקוב למדתי כי לעובדים במטבח יש סיכויים יותר גדולים להישאר במטבח רכשתי לי י דיד חדש: אהרון מושקוביץ' מעיר קטנה מ סביבות לודז'. כל מי שבא מלודז' או מסביבתה נחשב בעיניי כקרוב או כבן משפחה יקר. מה עוד שדודי פנחס , אחי אבי הקטן ממנו , היה רב בעיר זו. גם אהרון כמוני, כמו כולנו, עבר תלאות רבות ונדד במחנ ות רבים , ונותר לבדו מכל משפחתו. ו גם , הוא כמוני, שמח לפגוש אדם מסביבתו שלו. אהרון היה נמוך קומה, רזה, בעל עיני תכלת, ועל אף שנותיו נראה כילד ממש. ערב אחד כשחזר תשוש מהעבודה בסבלות, היה זה בטרם עבר לעבוד במטבח, שאל אותו קצין גרמני: "בן כמה אתה?" "אני בן 17 ," השיב. הקצין הגרמני האמין לדבריו ואמ ר: "מחר בבוקר תתייצב לפני , ואני אמצא לך עבודה יותר קלה." אותו לילה לא עצם אהרון עין, כי לא ידע אם הקצין הגרמני דיבר אמת והתכוון למה שאמר, או יש בדעתו לש לוח אותו למקום שממנו לא שבים. כמו ש נהגו הגרמנים באנשים החולים והתשושים שלא יכלו עוד להביא להם תועלת בעבו דתם. כל הלילה לא יכול היה בחיים. ושוב דבריו של אבא עלו בז י כרוני כי החשוב ביותר הוא לדאוג שיהיה

אוכל.

ואמר

אהרון לעצום עין, וכעס על עצמו על שלא אמר את גילו האמיתי: 19,