18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"אם זה רצונה של אימא," אמר שרוליק, "אלך לישיבה."

מאוד אהבה אימא להאזין מדי ערב לאחר הארוחה כיצד אבא בוחן אותנו על לימודינו בישיבה, ואחר מל מד אותנו דף גמרא. בכל פעם שלמדנו ישבה היא על כיסא בצד ותיקנה את בגדינו. שרוליק ואני ישבנו ליד השולחן לצדו של אבא, אחד מימין ואחד משמאל. לאבא היה כיסא מיוחד, גדול משאר הכיסאות, רחב גם כשאבא נעדר מהבית. אבא קרא מיל ה מהגמרא הכתובה בלשון הארמית , ואחר תרגם אותה במילה מקבילה לה ביידיש, ואנו חזרנו על כל מילה ומילה בקול זמרה. בימי החורף הקרים היה המחם רותח כל העת ומעלה אדים. מפעם לפעם היינו לוגמים תה חם עם גביש של סוכר שחתכנו במספריים מגוש סוכר ענק. את גביש הסוכר החזקנו בפה ומצצנו בקול הנאה תוך כדי שתיית התה המהביל. אותו ערב קראה אימא שוב ממיטתה: " לימדו, לימדו נא יקיריי, אני אישן יותר טוב." ולא הבנו למה התכוונה באומרה "אישן". למחרת בבוקר הורע מצבה מאוד. בהשתדלותו של דודי העשיר והמכובד, יחיאל, ובסיוע כסף רב ששילם אבא, נמצ א לה לבסוף מקום בבית החולים על שם פוזננסקי, אך כל מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו. מבית החולים היא כבר לא חזרה. אבא התהלך קודר הלוך ושוב בבית ולא דיבר. האחיות מ י ררו בבכי קולני ושרוליק ישב על הכיסא בעצבו ת אילמת כשהדמעות ניגרות על לחייו לאטן . "מה קרה?" שאלתי, כי לא תיארתי לי שאסון נורא פקד אותנו. כולם הביטו בי ואיש לא ענה, חזרתי על שאלתי, עד שלבסוף שרוליק השיב: "א י מא מתה." "מה?" שאלתי שוב, כאילו לא שמעתי את דבריו של שרוליק , לא רציתי יותר ומהודר בפיתוחים ואיש לא העז לשבת ,ועלי

את דבריו , ולא רציתי להבין את פשר .ן י"א מא מתה," חזר . שנית שרוליק

לשמוע

"לא נכון ," הגבתי, ומיד שאלתי: "מדוע היא מתה?" כלומר: באיזו זכות היא מתה מבלי לומר לנו, או מבלי לקבל את הסכמתנו לכך, ולא קשרתי את מותה

של אימא עם מחלתה הממושכת.