18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

בדרך למאטהאוזן

שלושה חודשים שהינו בפלוסנברג, ושוב חיכו לנו הרכבו ת. הפעם לא

הייתה שהות בידי הגרמנים להצעידנו ברגל, הם נחפזו להביאנו לגרמניה, לחיסול הסופי. לפני צאתי לקחתי מהמטבח בחשאי צידה לדרך: תפוחי אדמ ה אחדים וכמה קלחי לפת, כי אמרתי: אינני יודע לאן נוסעים וכמה זמן נשהה הפעם ברכבות, ומעט מזון בכיסים דאי ובו . לא יזיק שו ב נדחסנו לתוך קרונות משא, מאה ועשרים איש בכל קרון, בצפיפות רבה מאוד, שלא הפתיעה אותנו כי כבר הכרנו את תנאי המסע ברכבות של הגרמנים. לבשנו את חולצות האסירים שלנו, שעליהן רשום מספרנו האישי, זה שקיבלנו אז באושוויץ. בכל קרון הוצב שומר ולו סמל שחור בצורת מגן דו ד, שהעיד עליו כי הוא רוצח. על מנת להזהיר את המתכוננים לברוח . בפינת הקרו ן היה חלון קטן, בקצותיהם במסמרים מכופפים. שלום מרחבקה, אהרון מו שקוביץ' ואני נודענו כשלושת הרעים. יחד הוכנסנו ל קרון שלפני האחרון. נשענו על הקיר מאין מושבים לשבת, והפקרנו את עצמנו לטלטולי הרכבת כשאנו שקועים כל אחד במחשבותיו, ללא דאגה , אף ו ללא סקרנות לאן מועדות פניה של הר כבת. ידענו, נוסעים לעוד מחנה אחד, מש אין זה נה כבר לאיזה מחנה אנו נוסעים , כך אמרתי ביני לב יני, כל כך הרבה מחנות כבר עברתי, אז יהיה עוד אחד. מסורג בחוטי תיל

ם אחוזי ה

רה שמועה בקרון , כי אנו נוסעים למחנה מאטהאוזן. השם

עב , לפתע

מאטהאוזן העביר בי צמרמורת , וכל האדישות שהייתי שרוי בה עד אז , , פשוט

נגוזה באחת. שמעו של מחנה מאטהאוזן כבר הגיע לאוזנינו זה מכבר, אך לא חשבנו שהוא כל כך קרוב אלינו.

Made with FlippingBook flipbook maker