18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
ידענו , כי מאטהאוזן כמוהו כאושוויץ : חי לא י וצאים ממנו. גם מאטהאוזן
הוא מחנה השמדה, לא מאריכים בו יותר משלושה ימים. כל בוקר יוצאים אסירים תחת השגחת שומרים גרמנים מצוידים בכלי נשק , ומלווים בכלבים
ה מאולפים לתקוף באכזריות. , עם ערב
שבים רק השומרים עם כלי נשקם ועם כלביהם. האסירים אינם
שבים. הם לעולם אינ .עוד ם שבים "כיצד מגיעות השמועות אל האנשים?" שאלתי את שולם שלא ידע להשיב, על כן ענה תשובה סתמית: "עוף השמים מוליך את הקול." מניסיוני למדתי כי לשמועות יש כנפיים , ובסופו של דבר הן כמעט תמיד גם מתאמתות.
חשבו
"מאטהאוזן איננו עוד מחנה עבודה," אמר אהרון, "זהו בית קב
רות.
כי הקרון הזה, בו אנו מוסעים למאטהאוזן, הוא ארון הקבורה שלנו. "
" הקרון הזה לא יהיה ארון קבורתי." הוספתי אני, "הייתי באושוויץ ליד תאי הגאזים והמשרפות ונס הצילני, לעוד אושוויץ אינני מוכן ללכת, עלי להימלט מכאן בכל מחיר, ולו גם במחיר חיי. אך כיצד לברוח "? הרכבת התנהלה לאטה כל היום , ורק לעת ערב עצרה. הטוב ביותר הוא לברוח עם חשכה. מיד עם עצירת הרכבת ירדו ממנה השומרים הגרמנים , הקיפוה, עמדו ממרחק מה ברובים דרוכים המוכנים לירות בכל נמלט. לצאת מהרכבת על מנת להיהרג בסמוך לה, זה יהיה מעשה שטות, חשבתי, אולי עו ד תזדמן לי שעת כושר. הרכבת המשיכה בנסיעתה, יום אחרי יום התנהלה כך באותה דרך: הרכבת עצרה , ירדו ממנה אנשים, ולאחר זמן מה
הועלו חזרה אל הקרונות ו , אז היא המשיכה בנסיעה. בשעה שירדנו מן הקרון למטה , , שמתי לב
כי הרבה אנשים נשארו שכובים
על קרקעית הקרון ולא ירדו עמנ ו. הדבר עורר מאוד את סקרנותי , ולכן התבוננתי היטב מה ייעשה בהם. הבנתי כי כל אלה שנשארו שכובים בקרון היו
מתים שמתו בדרך. ואז ראי תי לפתע, שהקרון האחרון
שלפניו היינו אנו , היה מיועד לאיסוף
, זה
המתים. הקרון האחרון היה שונה מכל שאר הקרונות: רצפתו הייתה מחולקת
Made with FlippingBook flipbook maker