18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
לש ניים בשתי דלתות שנסגרו ונפתחו לפי הצורך. בשעת הצורך כשהוכנסו אל
קרון ז ה כל המתים , נפתחו דלתותיו כלפי מט ,ה וכל מטען המתים הושלך ממנו באחת . איזה ביזיון זה למתים, הרהרתי, אך לא תמהתי, לגרמנים שלא היה להם כבוד לחיים , הכיצד יהיה להם כבוד למתים? לאחר שהרכבת התרו קנה מהגופות , הועלינו אליה חזרה. המחשבה: כיצד בורחים מכאן , מארון המתים הזה, הטרידה אותי ביתר מרץ. איך בורחים? איך בורחים? הלמה בראשי מחשבה זו בקצב נקישת גלגלי הרכבת הנוסעת . הרכבת חצתה את גבול גרמניה , ונכנסה לצ'כוסלובקיה. מבעד לחלונות האטומים חדרו לקרון דרך , סדקים צרים קרני שמש. ביקשתי מאחד האסירים שעמד קרוב לחלון להחליף עמי את מקומו. "תמורת מה?" שאל מיד, זה היה הנוהג בימים ההם: איש לא נאות לעשות למען רעהו דבר מבלי לקבל משהו בתמורה. המלחמה לימדה אותי שלכל דבר בעולם יש מחיר. שלפתי מכיסי שני קלחי לפת , שנשאתי עמ י מן המטבח בפלוסנברג, ואמרתי: "תמורת אלה." ידעתי , אוכל קונה הכ ו ל. יצר הקיום הבסיסי של האדם תלוי במזון. נטל האסיר את הלפת , כשחיוך של אושר עלה על פניו, ואז פינה לי את מקומו שליד החלון. התרוממתי על קצות אצבעותיי והשקפתי מבעד לסדק החוצה. היה זה זמן תחילת האבי ב. ניצנים חדשים הנצו בענפי העצים בצבע ירקרק בהיר. צבע של עלים רעננים וחדשים. השדות וההרים היו צבועים בכתמים גדולים של צהוב , ירוק וחום, כאילו יד ענקית שפכה עליהם קיתונות של צבע לאחר שלג החורף הלבן . השמיים היו כחולים ובהירים, ועל פניהם עפו להקות של ציפורים נ ודדות. הסתכלתי בערגה בפלאי האביב המתחדש, כאילו גיליתי אותו לראשונה. הצבעים המרהיבים, השמש הזוהרת, הציפורים החולפות על פני השמיים באין מפריע, הטבע המתעורר לחיים חדשים – כל אלה עוררו בי געגועים לחופש ולמרחבים. נזכרתי בימים של לפני המלחמה, בנסיעותינו לעיירת הנופש וישניובה
. של פעם
גורה, ולפתע החלו עיני לדמוע, וכמהתי אל חיים אחרים, חי
ים
Made with FlippingBook flipbook maker