18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לאחר נסיעה קצרה בתוך צ'כוסלובקיה עצרה הרכבת ליד אחד הכפרים.

אנשי הכפרים ידעו שהרכבות החולפות בקרבתם מובילו ת אסירים מעונים אל מותם. הם קרבו אל הרכבת בתעוזה רבה, כשהם נושאים בידי הם סלים עם לחם וירקות. הגרמנים ניסו למנוע בעדם מלהתקרב אל הרכבת , כשהם מאיימים עליהם ברוביהם השלופים, אולם , הכפריים לא נרתעו , והשליכו את הלחם והירקות בתנופה חזקה מרחוק , ביודעם כי האסירים יעשו כל מאמץ לתפוש ולו מעט מהאוכל שהושלך אליהם. מראות הטבע הצבעוניים ו האנשים הנפלאים שחרפו את נפשם על מנת להשליך לנו מעט מזון , חיזקו בי את הרצון לחיות, לנסות להימלט מרכבת הפולנים. אך כיצד ב ורחים? שוב הלמה השאלה הזו במוחי. ידעתי כי הדרך הולכת ומסתיימת בקרוב, ואם לא אברח עתה , לא אוכל לברוח לעולם. חששתי לספר את רעיון הבריחה לשולם ולאהרון שעמדו לידי, שמא יגונב שמץ מהרעיון לאוזני האחרים , וכל תוכניתי תיכשל. מבלי שאמרתי להם ולו מילה אחת, הם ניחשו מה הן תוכניותיי על פי מבט עיניי, ומבלי שגם הם לא אמרו לי אף לא מילה אחת , הבנתי גם אני ממבטי עיניהם כי ברצונם להצטרף אליי. כך במבטי עיניים בלבד תכננו את תוכנית הבריחה. בעוד אנו מסכמ ים את תוכנית הבריחה במבטי עיניים , ניגש אלינו רומק, נער צעיר מעט מאתנו , שעמד לא הרחק מאתנו, הוא לא היה מיודד עמנו , במיוחד ואמר לפתע : "אני יודע, גם אני רוצה." "מה אתה יודע? מה אתה ר ו צה? על מה אתה מדבר בכלל?" שאלנו בתימהון, הן לא הוצאנו אף הגה מפינו מאז הבוקר. "אני יודע, א ני יודע," התעקש, "ואני יחד אתכם, " התחנן. לא השבנו לו, אך הזו המוות . ידעתי כי במקום הזה אמצא מי שיושיט לי יד לעזרה. כאן אמצא מי שיסתיר אותי מפני הגרמנים. כאן לא ימסרו אותי ליד יה , ם שנית כפי שעשו

עינינו הבין כי הסכמנו לצרפו לתוכניתנו, ובמבטי עיניו הודה לנו על כך.

ממבט