18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

אלא מהמשמר הצ'כי. לרגע חששתי מפניו, אך הו א חייך אלי כאילו אמר: אני

מבין ולא אפריע לך. אחר הסתכלתי לפנים וראיתי חייל גרמני יושב על גג אחד הקרונות שגב כ ו אלינו, ופניו צופים קדימה, לעבר כיוון הנסיעה. שרק לא יפנה את פניו לאח ור , התפללתי בלבי. "אני יוצא." לחשתי, "ואתם מיד אחרי." הושטתי את ידי והחזקתי בי דית החלון שבחוץ, משכתי את עצמי למעלה, השחלתי את גופי הרזה דרך החלון החוצה, ונעמדתי על מדרגת הקרון . רוח קרה הלמ ה בפניי בחוזקה. מיד אחריי יצא שולם, אחריו אהרון ולבסוף רומק. תוך שניות אחדות היינו כולנו בחוץ, על מדרגת הקרון. ואני מיד קפצתי מהרכבת הדוהרת כשפניי בכיוון הנסיעה כדי לא להיפצע בשעת הקפיצה. רצתי צעדים אחדים , אחר התגלגלתי במורד המסילה לתעלה שבצד הדרך ונשארתי לשכב. אחרי קפץ שולם ופניו גם הם בכיוון הנסיע ה, אחריו אהרון , ואחרון קפץ רומק. זה מזה , וחיכינו שהרכבת הממהרת תתרחק מאתנו . כל הזמן שמעתי נקישות חזקות וקצובות. לא ידעתי אם היו אלה נקישות לבי שהלם בחזי בחוזקה, או היו אלה נקישות גלגלי הרכבת המתרחקת שנעלמה עד מהרה בעיקול המסילה. התרוממנו מיד , ורצנו לעבר השדה הפתוח במהירות רבה ביותר. בשדה גילינו מקלט , ונכנסנו לתוכו לחסות בצלו. התחבקנו, התנשקנו וצרחנו מרוב שמחה: "אנחנו בחוץ! אנחנו בחוץ!" בתוך תוכנו לא האמנו שאכן הצלחנו לקפוץ מהרכבת הנוסעת, ואנו באמת בחוץ. באמצעות הצריחות שצרחנו בקולי קולות רצינו לשכנע את עצמנו שאין אנו חולמים, שזו מציאו ת כי אנו חופשיים. כעבור זמן קצר יצאנו מן המקלט בהרגשה של חופש. לעינינו נגלו אנשים רצים בשדה. לתומנו , סברנו כי גם אלה הם אסירים שנמלטו מן הרכבת אך הניח רומק את כף רגלו על , המדרגה שכבנו בתעלה במרחק חמשה עשר מטר ערך, ב ,

יהיה לנו כבר 'מניין'

כמונו. ואני בבדיחות הדעת אמרתי , עתה " :

, הנוסעת

להתפלל יחד , ולומר את 'ברכת הגומל'. "