18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הסכמנו פה אחד, כי כאן , בתא המעצר , עדיף גם על הרכבת וגם על מחנה

מאטהאוזן. מקומות רבים כל כך עברתי לאורך כל הדרך בשנים האחרונות: מחנות עבודה, מחנות מעבר ומחנות השמדה. כמעט והייתי במשרפות , אך באורח פלא ניצלתי. כמעט וזכיתי בחופש , אך נתפשתי, פעם הציעו לי מחבוא , וסירבתי, קרובה לסיומה. קץ המלחמה קרב מאוד, אני חש אותו בכל עצמ ותיי. סאת הסבל שיש עוד בכוחי לסבול הגיעה אל קץ יכולתי. מרגיש אני כי עוד סבל והשפלה לא אוכל לשאת. אך האם באמת אזכה לחזות את קץ המלחמה במו עיניי, או שמא יקדים קצי את קץ המלחמה? הרהרתי בקול ספקני כשחבריי מביטים בי ואינם אומרים מילה, שמא גם הם חשו כמוני? שמא ג ם להם היו הרהורים דומים? שלושה ימים תמימים היו לנו כדי לשוחח בינינו באין מפריע. בימים אלה , נחנו ואגרנו כוח, נחנ , ושאלנו מה עוד מצפה לנו בדרך? קץ המלחמה שהיה משאת נפשנו היחידה במשך המלחמה הארוכה , נעשה עתה כל כך קרוב ומוחשי, ודבר זה הטיל עלינו מורא. כל עוד היינו נתונים למשגיחים ולהוראותיהם שכיוונו את חיינו, לא היינו מודאגים באשר ל עתידנו, לא נאלצנו לחשוב ולתכנן, אחרים עשו זאת בשבילנו. , עתה משהדי קץ המלחמה הדפק ו על דלתנו , נמלאנו חרדה: לא ידענו מה נעשה לכשנשתחרר, חששנו אף להרהר בזה בקול, פן ציפיותינו ייתקלו בהפ תעות מבשרות רע. "נשאיר את ההרהורים האלה לקץ המלחמה," אמרתי, מחשש שתוכניותינו יתבדו, שמא יהיו כמו אתן תוכניות של הנערה שהלכה למכור את ביצי תרנגולותיה בשוק, וכבר עשתה חישובים של רווחים ממכירת הביצים, וכבר קנתה וקנתה רכוש רב , וראתה את עצמה בעיני רוחה כ עשירה ג דולה, אך אז נפל מידה הסל עם הביצים, וכול ן נשברו ועמן התנפצ ו גם כל חלומותיה. דחינו את הרגע בו נצטרך לחשוב על עתידנו. מזה חמש שנים וחצי שלא , עתה ידעתי ש

התלאות

דרך

חשבנו על העתיד. חיינו רק בהווה, מרגע לרגע, כל רגע יכול היה להיות הרגע