18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
האחרון לחיינו. כל אשר היינו מסוגלים לחשוב עליו ה יה קץ המלחמה, אך מה
, לאחריו לא העזנו אפילו להרהר בו. "חמש שנים וחצי שאנו נרדפים על ידי הנאצים על לא עוול בכפינו," אמר אהרון, " אני זוכר את הימים הראשונים של המלחמה הארורה הזאת בעיר זדונסקה וולה, כאילו היה זה אך אתמול. כמה תמימים היינו אז, לא האמנו כי המלחמ ה הזו תימשך כל כך הרבה זמן. חשבנו ששבועות אחדים תחזיק מעמד, ואז תסתיים מאליה, איש לא חשב אז מה יהיו תוצאותיה של מלחמה זו." "לו ידעו בני משפחתי כי מלחמה זו תהיה כל כך ארוכה, שנסבול בה, סבל גדול, שרבים כל כך יקפחו את חייהם, לא רק מבוגרים וזקנים גם ילדים קטני ם, טהורים וזכים , שלא ידעו חטא מהו , יומתו על לא עוול בכפיהם. ל ו ידעו בני משפחתי לצפות את האסון הגדול הזה, היו נמלטים על נפשם מפולין כמו דודי ארדננז," אמרתי , אף כי איש מהנוכחים לא הכיר ולא ידע מיהו דודי ארדננז , ומה הוא עשה, והמשכתי: "כשפרצה המלחמה היינו בעי ירת הנופש וישניובה גורה, ואז מיהרנו לשוב ללודז', הביתה, לא תיארנו לנו מה מצפה לנו שם."
]ג[
"גם אנחנו רצינו להגיע ללודז' כשפרצה המלחמה," אמר אהרון, "לעולם
לא אשכח את אותם הימים בטרם נכנסו הגרמנים לזדונסקה וולה, הם הפציצו את הכנסייה הפולנית, היה זה ביום ר אשון בשעה עשר בבוקר, באמצע התפילה , אנשים רבים נהרגו ונפצעו באותה הפצצה, ובהלה גדולה החרידה את כל התושבים. מהומה גדולה אחזה בכול , ם הם היו אובדי עצות , ולא ידעו אנה ות. לפנ ה ם החלו לברוח מבלי לדעת לאן, האם לכיוון העיר לודז' או לכיוון עיר
, הבירה וארשה. גם סוסים ופרות היו בין הבורחים, וגם חיילי הצבא הפולני ,
Made with FlippingBook flipbook maker