18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
כקצור האיכר את שיבולי הדגן בשדות. לאורך כ ל הדרכים התגוללו מתים
בצידי הדרכים , אנשים שלא הצליחו להסתתר מפני המטוסים המפציצים ללא
הרף.
כשהגענו לזדונסקה וולה חזרה , גילינו כ י הגרמנים כבר שולטים בעיר. חנות הגלנטריה שלנו נפרצה ונבזזה , ונשארנו ללא פרנסה. אבא שקע בדיכאון, למראה ההרס והחורבן שניגלו לעינינו. הוא לא שיער כי זאת רק ההתחלה וכי , נכונו לנו עוד ימים הרבה יותר קשים מאלה. לאחר ימים לא רבים רוכזו כל יהודי העיר בגטו. כל היהו דים נאלצו להצטופף ברחוב אחד או שניים , הדוחק היה רב , הצפיפות הייתה גדולה, האנשים היו ממורמרים וכעוסים, אך לא יכלו לעשות דבר מול פקודת הגרמנים. מחלות החלו לפקוד את הגטו, אנשים זקנים וילדים מתו מחוסר טיפול וחוסר תרופות. מצב הרוח היה בשפל המדרגה, אנשים לא מעטי ם אמרו כי מוטב למות מאשר לחיות בתנאים מחפירים שכאלה. המצב הבלתי נסבל לא ארך ימים רבים, הגרמנים העלו רעיון חד : הם ש החליטו לחסל את הגטו, הם הובילו את כל אנשי העיר אל בית הקברות המוקף חומה, שהיה מחוץ לעיר . שלושה ימים החזיקו את כל האנשים בבית הקברות תחת משמר כ בד, ללא קורת גג לראשי האנשים, ללא מים וללא אוכל, והימים היו ימי הח ו ם של חודש אוגוסט, החודש החם ביותר מכל חודשי השנה. לאחר שלושה ימים , כשהאנשים כבר היו תשושים ורצוצים, נצטווינו לצאת דרך שער קטן שהיה בחומה. גרמני שעמד בפתח ובידו מקל ארוך, הורה במקלו לאנשים ל פנות או ימינה או שמאלה. כל משפחתי הופנתה ימינה, ורק אני לבדי הופניתי שמאלה. לבד עם אנשים זרים לי , שאינני מכירם. אנשים מבוהלים ונבוכים , שאינם מבינים גם הם את הסדרים החדשים. הייתי אז בן שבע עשרה, אך לא רציתי ללכת לבד ללא בני משפחתי, ניסיתי להצטרף אליהם להיות עמם יחד. השומר הגרמני שראה אותי סוטה מהדרך בה נצטוויתי ללכת, תפש א ו תי והצליף בי במקלו לרוץ אחרי בני משפ , חתי
Made with FlippingBook flipbook maker