18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

פראג

לעיר פיל ,זן שבה שוחררנו , מונה ראש עיר חדש. היה זה השבוי הרוסי שעמו עבדתי בבניין הגסטאפו, זה שחשדתי בו שהוא מרגל אחרינו. עתה, בהיותו ראש עיר אמר לנו: "מה תרצו ומה תבקשו, הגידו כל אשר עולה במוחכם." לאחר שתיקה קצרה מצדנו ומצדו , כשאנו מנסים עדיין להבין מה הוא מציע לנו בנדיבותו הרבה, הפר הוא לפתע את השתיקה ואמר: "אתם ודאי רוצים ללמוד, הן כשהחלה המלחמה הייתם עדיין קטנים , ולא הספקתם ללמוד, , עתה הנכם כבר על סף הבגרות , חשבו ובחרו לכם מה אתם רוצים לעשות למען , עתידכם ואנו נעזור לכם להגשים את שאיפותיכם." הרהרנו ארוכות בהצעה , ובאנו לידי החלטה כי אין אנו רוצים להשתקע בפילזן. כאן אין יהודים, ברצוננו לחפש יהודים , אם נותרו אי אילו בחיים לאחר לשקם את חיינו ההרוסים בחברת יהודים כמונו. אנו רוצים להרגיש רגש שייכות למקום, התרבות והמנהגים כאן זרים לנו, איננו חשים שום שייכות לפילזן, נולדנו בפולין ואליה אנו מתגעגעים. הגיעו לאוזנינו שמועות כי לעיר הבירה של צ'כיה: פראג הגיעו יהודים ניצולים מן המלחמה, עז היה רצוננו להיפגש עמ ם ולשאול אודות קרובינו וידידינו, לראות מה יש בדעתם לעשות לאחר המלחמה. לאן במחשבתם ללכת, היכן יגורו, במה יעסקו? אצל מי עלינו לברר אודות משפחותינו, מי יכול להשיא לנו עצה טובה, עצת אמת. הודינו למארחינו מיטיבינו בכל חום לבנו על נדיבותם הרבה, קיבלנו מהמושל הצבאי ניירות מעבר כתובים בארבע שפות שונות המעידים כי אנו משוחררי המחנות ויש לעזור לנו ולמלא את מחסורנו ומבוקשנו. הודינו למארחינו מאוד, נפרדנו מהם כשפנינו לעבר פראג, עיר הבירה בתקווה גדולה לפגוש את היהודים. המוני אנשים הצטופפו בתחנת הרכב ת. ברגעים הראשונים נזכרנו כיצד המלחמה, ולהצטרף אליהם, לחיות יחד עמ

ם,

הובלנו ברכבות בתוך קרונות של בקר, כחיות פרא, קרונות ללא מושבים, ללא