18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

שירותים, ללא טיפת מים, בצפיפות שאין לתארה במילים, כך נסענו ימים

שלמים באיסור מוחלט לצאת מהקרונות. הנה, עתה, לראשונה אנו נוסעים על פי רצוננו ועל פי בחירתנו א ל המקום אליו אנו רוצים להגיע. איש אינו מאיץ בנו לנסוע או שלא לנסוע, ואיש גם אינו דוחק אותנו בכוח אל הקרון או מכה בנו במגלב . נדחקנו מרצוננו בין המוני האנשים כי רצינו להגיע לפראג. פליטים רבים, כמונו, נסעו מארץ לארץ לחפש את ביתם ואת משפחתם. הרכבות היו עמוסות, הנסיעה הייתה חינם אין כסף, ללא כרטיסי נסיעה וללא ביקורת כרטיסים. ולמרבה תדהמתנו גם ללא שומרים עם תגים משולשים בצבעים שונים המלמדים על טיבם של השומרים. כל כך הרבה אנשים נדחקו לתוך ה קרונות כדי לנסוע , עד כי היה נדמה שכל העולם כולו נוסע. בבואנו לפראג ניגשנו לבניין העי הירי , סיפרנו שאנו פליטי מחנות , ומיד הציעו לנו הצ'כים האדיבים חדר לגור בו, כסף למחייה ובגדים חדשים ללבוש. גם הם כמו ראש העיר של פילזן הציעו ללמדנו מקצוע, או כל אשר נבחר ללמו ד, אך אנו בכלל לא ידענו עדיין אם אנו בכלל רוצים ללמוד. מן ההגיון היה כי נלמד מקצוע כל שהוא כדי שנוכל להתפרנס, להרוויח למחייתנו ולהסתדר בעולם הזה, שהרי ללא עבודה לא יהיה לנו מה לאכול. אך אנו עדיין לא קלטנו כי אנו חופשיים לנפשנו, ועלינו גם לדאוג לעצמנו, כי אין עוד גרמנים האחראים לנו, אנו אחראים לעצמנו ועלינו החובה לדאוג לעצמנו. בפראג פגשנו צעירים בני גילנו, אך הם לא היו במלחמה, הם לא נרדפו על ידי הגרמנים, הם המשיכו בחייהם הרגילים, סיימו את הלימודים בבית הספר ו למדו מקצוע לחיים. נערים ונערות אלה ביקשו את קרבת נו. הם ידעו מי אנחנו ומה עבר עלינו, ולכן הם רצו להנעים לנו את זמננו , כדי לפצות אותנו מעט על הסבל הרב ש אנשים צבאו על המדרגות מחוץ לקרונות, ש ניתלו בחלונות, ו ש טיפסו אף על

הגגות.

שסבלנו. הם הזמינונו לשייט בנהר, לתחרויות ספורט, לריקודים, לטיולים -