18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

במשרד הקהילה קיבלנו מעטי לחם ומעט כסף כיס, ונשלחנו לישון בבניין

שהוכן במיוחד לפליטים החוזרים. בבניין היו הרבה דרגשים ועליהם שקים ממולאים בקש. "אתם יכולים לישו ן כאן," אמר לנו האחראי על הבניין מטעם הקהילה , הוא קיבלנו בסבר פנים יפות, אך אנו פנינו ויצאנו החוצה מבלי להשיבו דבר. "על דרגשים ישנו בחמש השנים האחרונות, לא נישן עוד על דרגשים לעולם!" ופגשנו שם את נפתלי שהיה עמנו בהוטה קומורובסקה. הוא ר אה את התרגשותנו , ושמע את סיפורנו על הדרגשים. הוא חזרנו לבניין הקהילה , אחר הסעודה הוא הביאנו אל בית אחד ממכריו , ואנו העדפנו את הבית הזה עם שינה על מזרנים על הרצפה , תחת הבניין עם הדרגשים. למחרת יצאנו לחפש את בתינו שהיו לנו פעם, לפני המלחמה. הבתים שמהם יצאנו ולא חזרנו אליהם חמש שנים וחצי. אנשי הקהילה הזהירונו שלא תהיינה לנו ציפיות לקבל חזרה את הבתים, הם יעצו לנו שלא ללכת בכלל לחפש את הבתים כי אמרו: "אם ברצונכם להציל את נפשותיכם וגם לחסוך מעצמכם כאב לב, אל תחפשו את בתיכם, שכחו אותם כי אנשים זרים גרים בהם היום ואלה לא יחזירו א ו תם לכם, בתיכם היום בתיהם, ואם תבואו אפילו רק לבקר א תם ו אתם עלולים להסתכן גם ב מעשה רצח. הפולנים לא השתנו אחרי המלחמה הם , אמר לנ ו: "בוא ו נלך יחד לסעוד במסעדה." , אמר כך כי הוא הבין ללבנו, "אחר כך נדון במקום " לינה, ל

הוסיף.

שונאים את היהודים, ואינם רוצים אותם כשכני "הם.

"אני מוכרח ללכת לביתי!" אמרתי, והבטחתי שלא אסכן את עצמי

בכניסה לתוך הבית, אך אני חייב לראות עוד פעם אחת את ה בית עצמו, הבית בו ביליתי את ילדותי עם שרוליק אחי האהוב, עם ברוניה אחותי הגדולה ועם נחמה. אם לא אשוב לראותו עוד פעם אחת , כל חיי ארגיש כי החמצתי דבר מה חשוב.