18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לפגישה עמי ,

עוד אל צווארה של פנדה. לאחר ימים אחדים בואה ב ,

שבה

הושיטה לי צרור קטן , ארוז וקשור בסרט: "זה בשבילך מתנה ממני," אמרה ועיניה הבריקו מאושר. התרתי את הצרו ר כשכולי סקרנות: מה יכול להיות ב צרור הזה? לא יכולתי לנחש. כשפתחתי את הצרור גיליתי בו טבעת זהב עדי נה ויפה.

"זה בשבילך, טבעת זהב שרקעו במיוחד למענך, על פי בחירתי, זה

מהצלב ומהשרשרת שהייתה פעם על צווארי."

הבנתי עד מה גדולה אהבתה של פנדה אליי, ואף על פי כן ידעתי כי לא אוכל לקשור את חיי בחייה של פנדה כאן , בבורוך ראדק. בתוך תוכי כמהתי לחברה של יהודים, רציתי לחוש שוב אווירה של קדושת השבת, להריח את ריח השעווה מ נרות השבת הדולקים בפמוטים, לאכול את מטעמי השבת כמו שהכינה פעם אימא: דגים ממולאים, מרק עוף עם אטריות, תבשיל חמין עם בשר ותפוחי אדמה מהבילים הישר מהתנור. רציתי שוב לחגוג את חג החנוכה, לחגוג את סדר הפסח , לה תפלל בבית הכנסת ולהיזכר בכל הפיוטים היפים שנהגתי לזמר עם אבא ועם שרוליק יחדיו. ידעתי, פנדה לעולם לא תוכל להעניק לי את כל אלה גם אם תרצה בכל מאודה וגם אם תשתדל בכל מאמצי לבה. ואני לא אוכל לוותר על כל עולמי היה ודי שבו נולדתי, ואליו כמ התי לשוב. ככל שהלכה אהב תה של פנדה אליי וגברה, כן גברה בי ההבנה כי צ'כיה אינה המקום בו ארגיש שלמות ואושר. רק במקום אחד בלבד מכל ארצות העולם אוכל להרגיש שייכות מלאה , והמקום הוא ארץ ישראל. רק בארץ ישראל אוכל להגשים את חלומו של אבא ואת חלומי שלי. השאיפה לארץ ישראל נעורה בקרבי מחדש ב יתר שאת, עד כי החלטתי סופית להתחיל במסע לארץ ישראל גם אם יארך המסע מאוד. פנדה שמה לב כי אינני רגוע כמקודם , וערב אחד שאלה אותי: "מה מטריד אותך מוישל'ה? אני מרגישה שמשהו מפריע לך, מה הדבר?" הייתה זו הזדמנות

נפלאה שזימנה לי פנדה עצמה, לומר את אשר עם לבי, כי א ני עצמי לא ידעתי