18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

כל החברים שמו לב כי פנדה ואני תמיד יחד, ואף כי בתחילה הכחשתי את

, הדבר לאחר זמן , כבר לא יכולתי עוד להתעלם מהיותנו ת מיד יחד, ואף נהניתי מכל העניין. יום אחד הזמינה אותי פנדה לבוא לבקרה בביתה, אצל משפחתה. קצת התביישתי, אך מאוד רציתי לבקר את פנדה בביתה. הו קיבלוני בחמימות רבה, הוזמנתי לסעוד עמם יחד בארוחת הערב , וחשתי כאילו אני בתוך משפחתי. אהבתי את פנדה היפה, הנעימה והנבונה, ואף על פי כן , בתוך תוכי , ידעתי כי אין זה נכון מצדי לנהוג כך, היא נוצרייה ואני יהודי, בנו של ר' צבי דויטש למרות החמימות הרבה והפתיחות שגילו לי בני משפחתה , ידעתי כי ידידותנו לא תמש ך לנצח, ועל כן יסרני מצפוני , וחשתי כנוכל המוליך את פנדה שולל. צר היה לי להפסיד את ידידותה, אך לא יכו לתי ולא רציתי להסתיר ממנה את מחשבותיי. באחת מפגישותינו הבאות שאלתי אותה: "היודעת את פנדה שאני יהודי?" "ודאי שאני יודעת," השיבה בביטחון גלוי כשחיוך של טוב לב נסוך על פניה , ואחר הוסיפה: "לכבוד גדול הוא לי להיות ידידה של יהודי." ואני המשכתי בדבריי שכוונותיה ם לא היו ברורות לה עד סופן: "את עונדת צלב על צווארך, בגלל הצלב הזה נרדפנו , אנו היהודים , וגם הורגנו דורות על דורות. פער עמוק בינינו, הסבור ה את כי אי פעם נוכל לגשר על הפער הזה?" "כל זה שייך לעבר," השיבה פנדה , כשאין היא יורדת לסוף כוונתי "הכ ל ו כבר שייך לעבר," חזרה פנדה על דבריה בהתלהבות , והמשיכה: "אנחנו כבר שייכים להווה, הרבה דברים היו בעבר , וחלפו מן העולם, העולם השתנה לאחר תום המלחמה." למחרת באה פנדה לפגישה עמי כשהשרשרת עם הצלב כבר לא הייתה על בידי הגרמנים יחד עם כל משפחתו , את הדבר הזה לא יכולתי לשכוח על אף אהבתי הרבה אל פנדה ואהבתה הרבה אלי.

ריה

שנרצח

צווארה. ראיתי זאת , אך לא העזתי לשאול אותה לפשר הדבר. השרשרת לא