18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

המאכלים הגישה לנו תמיד כשחיוך נסוך על פניה , ובפיה דברי ברכה. היא נתנה

לנו הרגשה שאנו עושים לה טובה בהסכמתנו כי תשרת אותנו. סוף סוף הייתה לנו פינה משלנו, משהו דומה לבית, חדר נקי, מיטה חמה, אוכל טעים, אך משפחה לא הייתה לנו. היינו בודדים ועצובים מאו ד. כל זמן המלחמה כשהיינו טרודים בדאגה להישרדותנו לא חשנו כל כך בהיעדר משפחה, אך עתה, כשהכול נמצאים כל אחד בחיק משפחתו, חשנו את חוסר המשפחה שלנו, מה שגרם לנו לעצב עמוק , ועל אף החום שניסו מכרינו להרעיף , עלינו רגש העצבות לא עזבנו . ראש העיירה הציע לנו, כמו האח רים לפניו, לשקם את חיינו, ללמדנו , מקצוע ובלבד שלא נעזוב את עיירתו. גברים צ'כים רבים נהרגו במלחמה והם , קיוו כי אנו נמלא מעט את החסר. שוב הרגשנו רצויים. התיידדנו עם נערום ונערות בני גילנו , ובילינו יחד עמם בנעימים. בין הנערות שעמן התיידדנו הייתה גם פנדה, ב ת ו של ראש העיירה. פנדה הייתה יפ יפיה בעלת צמה בהירה וארוכה , שהייתה מונחת על גבה , על פי רוב , אך לפעמים עיטרה הצמה את ראשה ככתר. היו לה עיני תכלת גדולות כתכלת למשחקים ולריקודים . היא האזינה לכל מוצא פי בעניין ובהסכמה, כששמחתי גם היא שמחה , וכשהתעצבתי גם היא התעצבה , אף כי לא הבינה בשל מה אני עצוב. היא נעצה בי את עיניה הגדולות במבטים ארוכים ושואלים ו , גרמה לי לא , פעם, למבוכה. באחת הפעמים לא עצרתי ברוחי ושאלתי אותה: "מדוע את מביטה בי כל כך "? והיא השיבה בגילוי לב ובפשטות , ודבריה החניפו לי מאוד: "אני רוצה להיות הנערה שלך." הנערה היפה ביותר, הבת של ראש העיירה מבקשת את ידידותי. חייכתי בהנאה גלויה , ולא ידעתי מה להשיב לה. א מאז אך ותה שיחה השמיים, לצ ווארה ענדה שרשרת זהב שבסופה תלה , חשתי כי פנדה חיפשה תמיד את קרבתי, היא מיהרה ל בחור בי להיות בן

צלב.

זוגה

הלכה ידידותנו ונתהד קה.