18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
בורוך ראדק
" אם לא זכינו באישור כניסה לצ'כיה דרך השער הראשי, ניכנס דרך השער " האחורי, , אמרנו כי בשום פנים ואופן לא רצינו להישאר בפולין. עלינו על רכבת שפניה לכיוון צ'כיה. קהל נוסעים גדול גדש את הקרון. לידינו ישב צ'כי חייכן וידידותי שמיד פתח עמנו בשיחה , ושאל מניין אנו באים ולאן אנו נוסעים. נבוכונו כי לא ידענו מהי מגמת פנינו באמת. משראה הצ'כי החביב את מבוכתנו, וכי אין בפינו ת שובה, הציע: "בואו עמי לעיירתי, שמה ' : בורוך ראדק ', נשמח מאוד לקבל אתכם בעיירתנו." מכיוון שלא היו לנו כל תוכניות או כל יעד שאליו חפצנו להגיע, שום התחייבות לא כבלה אותנו אליה, לא היינו כבולים לשום מקום, היינו חופשיים לנפשנו, נסענו כאנשים רבים אחרים שנסעו ממקו , ם למקום וחיפשו להם פינה שלווה בעולמנו, על כן נעתרנו להצעת האיש הידידותי ברצון ובשמחה. שמחנו שמישהו ולו גם זר לנו לחלוטין , מציע לנו לבוא לעיירתו, חשנו כי מצאנו סוף סוף מישהו שרוצה בנו. הצגנו את עצמנו כמשוחררי המחנות , ומיד הופנינו אל ביתה של אישה בודדה בגי ל העמידה, שגרה לבדה בבית גדול. קיבלנו בביתה חדר, והיא נטלה על עצמה לדאוג לניקיונו ואף לכביסתנו ולארוחותינו תמורת תשלום שקיבלה מהעיירה. הייתה זו אישה טובת לב מאוד. היא שירתה אותנו בחום ובאהבה, דאגה לנו
למאכלים טעימים ומגוונים , ומידי יום ביומו אפתה לנו עוגה טרייה. את
Made with FlippingBook flipbook maker