18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
שלושה ימים חלפו וקריאה יצאה מאת השלטונות ה פולנים לכל אזרח מגיל
שמונה עשרה ומעלה להתייצב לצבא כדי להגן על פולין. "אני לצבא הפולני לא הולך!" אמרתי בתוקף , "מה יש לי פה, בפולין? מולדת? בית? משפחה? ידידים? אוהבים? אין לי ולא כלום פה במקום שהיה פעם שלי, אך לא עוד. על מה אם כן אלך להגן? על כל אשר אבד לי ? על מה שלא נותר לי, עליו אצא
להגן?"
כולנו הרגשנו כי אין לנו ולא כלום בפולין. איש לא רוצה בנו כאן, בכל
פינה אורבת לנו סכנה , ולא נותר לנו אלא לעזוב את המקום בו לא רוצים בנו. "לאן נעזוב?" שאלנו זה את זה, נועצנו בינינו, שערי ארץ ישראל נעול ים בפנ ינו, האנגלים ש ליטי הארץ , שכבשו אותה מידי התורכים , הם ה שולטים בה ביד רמה , ואינם מתירים ליהודים לבוא אל ארץ אבותם פרט ליחידים, בעלי .מזל לבם של האנגלים אינו נכמר על כל אותם פליטי שואה הכמהים לארץ מולדת, להרגיש פעם בחייהם כ י הם בביתם ולא בארץ נוכרייה. אך בודדים בלבד זוכים לאשרת כניסה לארץ , בשל התנגדות הערבים לעליית יהודים לארץ ישראל. . "רק בצ'כיה היה לנו טוב, רק בצ'כיה חשנו כבני אנוש, רק שם נהגו בנו כבשווים, רק שם נתנו לנו את ההרגשה כי אנו רצויים, בואו נשוב לצ'כיה," אמרנו זה לזה. פנינו לקונסול הצ'כי ששירת בפולין, סיפרנו לו כי השתחררנו מהמחנה ושם הציעו לנו ל הישאר ולחיות , אך אנו רצינו קודם לראות את המקום בו חיינו לפני המלחמה , לחפש את קרובינו ומכרינו, ולכן הגענו לפולין, לחפש את עקבות בני משפחותינו, אך לצערנו לא מצאנו אף אחד, וברצוננו לשוב לצ'כיה. "אבל אתם פולנים ולא צ'כי ם," אמר לנו בנימוס רב הקונסול שדיבר עמנו בניב פולני מובהק. יצאנו מעל פניו מאוכזבים אך לא הרמנו ידיים . והחלטנו
בצ'כיה
לשוב לצ'כיה ויהי מה.
Made with FlippingBook flipbook maker