18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
שפשפתי את עיניי, שפשפתי את ידיי , נגעתי בגופי , כדי להיות בטוח כי אין זה
שאני עומד מול חנותו של אבא. עוד מעט תבוא גם א ימא לסייע בידו, אמרתי בלבי. הנה גם עץ האלון שבחצרנו שעליו ערכנו שרוליק ואני תחרויות טיפוס, מה קרה לו לעץ? הוא נר אה הרבה יותר קטן מאז... כבר אמרתי להיכנס פנימה לתוך הבית, ביתי, דרך המדרכה שאבא התקין בחצר, אולם לפתע נפתחה הדלת ואנשים זרים עמדו שם בפתח הבית, לא אימא, לא אבא, לא ברוניה, לא נחמה, ולא שרוליק. התעוררתי ממחשבותיי, נזכרתי בכל האזהרות שהוזהרתי, פניתי והתרחקתי בצעד מהיר מהבית, הבית שהיה ביתי, בית אבא ואימא הבית שאיננו עוד ביתי. עיניי נתמלאו דמעות חמות שזלגו מעיניי בשטף, כל הדמעות שנאספו בתוכי עת ארוכה , פרצו עתה בזרם , ושטפו את פני ללא מעצור, אולי גם לא רציתי כי ייעצרו הדמעות מלזרום. הדמעות טשטשו את הבית, את העץ , את המדרכה, והכול נתעטף דוק של ערפל. "היה לך מזל גדול," אמרו לי אנשי הקהילה כששמעו את סיפורי, "הפולנים , שתפשו את בתי היהודים ואת רכושם , אינם שמחים לראותם שבים לבקר בביתם, ועל כן אינם נמנעים אף לרצוח או תם נפש. הם חרדים לרכוש , ששדדו שמא ידרשו אותו בחזרה. מה נותר לי עוד כאן בפולין, מקום הולדתי ? שאלתי את עצמי, כאן במקום ש כל הזוועות קרונו, וגם עתה , איננו בטוחים פה, ובכל פינה אורב לנו המוות. הדבר היחיד הממשי שנותר לי עוד כאן הוא קברה של אימי. קברה הוא הדבר היחיד שאליו אוכל לבוא לבקר והוא שלי , איש לא יוכל לגזול זאת ממני, על אני יכול לשפוך את דמעותיי כאוות נפשי . מזלה של אימא שנפטרה לפני המלחמה , ולא נאלצה לראות את מה שעוללו לנו הגרמנים. כל הזוועות נחסכו ממנה, ואף זכתה לקבר עם מצבה וציון שמה עליה , אמרתי בנחמת מה.
חלום
קברה
Made with FlippingBook flipbook maker