18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

איך לפתוח את השיחה הזו, כיצד אוכל לבשר לפנדה כי אני רוצה לעזוב ולנסוע

לארץ ישראל , שבעבורה הייתה סוף העולם. עלי להסביר לה שבשום מקום בעולם לא אמצא מנוח אלא בארץ ישראל בלבד , ואולי את זה היא לא תוכל . להבין "המסע לארץ ישראל הוא קשה ומפ ר ך. הדרך מלאה חתחתים ומכשולים תאו לא תוכל י להגיע אליה. " פנדה פרצה בבכי מר וקולני. צר היה לי מאוד לראותה בכאבה, שהיה כאב אמתי, אך אני ידעתי כי אם אכנע , ואשאר בצ'כיה , אהיה אני אומלל מאוד , ואז מבלי שארצה אגרום גם לה להיות אומללה. ליטפתי את ראשה של פנדה , וניסיתי להרגי עה: "אם באמת ובתמים את רוצה לקשור את גורלך בגורלי," אמרתי, "עלייך להצטרף אליי בדרכי הקשה, אך דעי לך שעני אני וחסר כל. אין לי בית, אין לי משפחה ואין לי מולדת. שערי מולדתי חסומים בפניי , ואינני יודע מתי הם ייפתחו בשבילי. כל אשר יש בידי להציע לך הן את תלאות ה דרך. אם תצלח ה דרך עלינו , ונגיע לארץ ישראל, ארץ היהודים, אשא אותך שם לאישה." פנדה לא השיבה לי אותו ערב על דבריי ועל הצעתי לה , כי הרבתה מאוד לבכות. למחרת, לאחר שהרהרה בהצעתי לה, ואולי גם נועצה בבני ביתה, אמרה: "לא אוכל להצטרף אליך למסע ה זה, לא אוכל לעזוב את ביתי ואת משפחתי, אני שייכת למקום הזה. אתה סע לשלום, אני מאחלת לך כי תצליח בדרכך זו שבה בחרת, ואם תיתקל בקשיים בדרך, הודע לנו , ואנו נשתדל לעזור לך ככל יכולתנו, ואם , תתחרט ותרצה לחזור אלי נו , ביתנו תמיד פתוח בשבילך." אולי קיוותה פנדה , בסתר לבה , כי אוותר על כל מסע התלאות הזה מפני הקשיים הע ומדים בדרך, אך החלטתי הייתה מאו ד נחושה. גם חבריי סברו כמוני כי אין מקום אחר בשבילנו מלבד ארץ ישראל. הודינו לאנשי בורוך ראדק על קבלת הפנים החמה שהעניקו לנו בעיירתם, על השיקום שהגישו לנו, הסברנו להם מדוע אנו עוזבים, והוספנו: " לעולם

לעולם לא נשכח לכם את מה שעשיתם למעננו, " אמרנו, והם הבינו את