18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

אחדים מפליטי הספינה שנואשו מראש מהק רב באנגלים , קפצו למים כדי

להגיע לחוף בשחייה, אך רובם טבעו או הוטבעו בשעת המאבק בחיילים, אם מאפיסת כוחות ואם מכדורי החיילים האנגלים שנורו עליהם . משנוכחנו לדעת כי הקרב אבוד , נכנענו , ולמדנו , כי נכונים מילות הפתגם ש : "ארץ ישראל נקנית ביסורים." הועברנו בכוח אל המשחתות האנגליות , הן הפליגו, ו עד מהרה החלו להתרחק מחופי ארץ ישראל. הסתכלנו בחופים המתרחקים בדממה קורעת לב , כשהדמעות שוטפות כל פנים. "כל כך קרובים היינו," אמרה שרה בייאוש. כשעיניה שטופו ת דמעות. הרגשנו כמשה רבנו שצפה על הארץ מהר נבו , ולא הורשה להיכנס אליה: ' כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא.' לילה ארוך שהינו על המשחתת האנגלית ללא מזון , ומים קיבלנו במשורה. התמרמרנו וצעקנו על החיילים האנגלים, אך הם השיבו לנו במכות בקתות רוביהם. לא האמנתי למראה עיניי, האומנם לאנגלים אלה ציפינו כי יושיעונו מציפורני הגרמנים בזמן ה מלחמה? כמוהם כחיילים הגרמנים. , אנחנו שכל כך כמהנו להגיע לארץ ישראל, לשקם בה את חיינו, לשכוח מן הצרות הרבות שפקדונו בשנות המלחמה הארוכות, לשכוח את כל אותם מחנות הובאנו עתה לקפריסין אל מחנות מעצר לפליטים. ,אנו שכמעט וזכינו לשחרור, שראינו את יום גאולתנו במו עינינו , לא יכולנו להשלים עם עוד מחנה, לא יכולנו שוב לגור בצריפים מאחורי גדרות ושערים נעולים כשחיילים חמושים שומרים עלינו. , למזלנו גם המדריכים שהכינו אותנו לקראת בואנו לארץ ישראל כדי להקל עלינו את הקליטה, צחוק הגורל: גם הם נכלאו יחד אתנו כפליטים, וזה היה מזלנו. הם עודדו אותנו להיאזר בעוד מעט סבלנות , כי סוף הניצחון לבוא. חצי שנה היינו כלואים במחנות בקפריסין עד אשר נפתחו השערים וקיבלנו את עבודה, מחנות השמדה, מחנות מעבר, את כל סוגי המחנות שאותם כל כך רצינו

– לשכוח

אשרות הכניסה לארץ ישראל.