18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
שורות שורות של חיילים גרמנים נכנסו לעיר נו, לודז', וצעדו בעוז
ובביטחון ברחובות כשהם מלווים במשאיות וג'יפים. לי ד הצועדים הצטופפו וצעדו גם אחדים מתושבי העיר הפולנים והגרמנים, שכנינו לרחוב ולבית. כשעייפו מההליכה המהירה נעמדו על המדרכות משני צדי הרחוב, נופפו לחיי לים הגרמנים לשלום והפריחו להם נשיקות בידיהם. עמדתי ליד החלון והסתכלתי בחיילים הגרמנים הצועדים בגאווה , ופתאו ם גיליתי: הנה , סטאשק שם למטה עם אמו. אמו השליכה פרחים על החיילים הגרמנים , וסטאשק מחא להם כפיים בהתלהבות רבה. נזכרתי בדבריה של אימו של סטאשק, "סופכם כבר לא רחוק." האם לזה היא התכוונה בדבריה? אנשים רבים קראו בקול: "ברוכים הבאים! והייל היטלר!" החיילים הגרמנים נראו מאוד מרוצים מקבלת הפנים החמה שערכו לכבודם תושבי העיר. והדוד שלמה שצפה עמנו בחלון אמר: "נראה עד מתי יחייכו אל הגרמנים." ואבא הוסיף: "ישנם גם רבים שאינם מחייכים, ול א יצאו לרחובות להריע להם, כאלה ה מבינים שכניסת החיילים הגרמנים פירושה כיבוש פולין , והם מב ינים שהם איבדו את עצמא ותם. לא עבר זמן רב וקולות של מטוסים חתכו את השמים, את שמי לודז'. מטוס אחר מטוס הגיחו, הנמיכו טוס מעל גגות הבתים בקול צורמני ומעצבן כאלפי זבובים שחברו יחד בנחיל גדול והכריזו: "אנחנו כאן!" לא הבנתי עדיין מדוע אנחנו היהודים יראים כל כך מפני הגרמנים, ומה יש לגרמנים נגדנו, הן לא עשינו להם כל רע. בתוך תוך לבי אפילו חשבתי שאנחנו עם של פחדנים המגזימים בפחדם. "מה יהא עלינו עתה?" לחשה לי פולה המבוהלת , ונעצה בי את עיניה השחורות בשאלה. כל הנוכחים בחדר שמעו את שאלתה, בשאלתה היא הביעה את סקרנות כו לנו : מה יהא עלינו עתה? אך איש לא ידע להשיב לה. חלפו ימים אחדים, היהודים לא יכלו עוד לשבת סגורים בבתיהם באפס מעשה . הם היו זקוקים לפרנסה, ובאין ברירה החלו אט אט להגיח מבתיהם.
הגרמנים התמקמו בינתיים בעיר, הם החרימו את בנייני הציבור המפוארים
Made with FlippingBook flipbook maker